Brand New Middle East
Artist:
Dec
2024
Main gallery
Curator: Hadassa Cohen
Download Catalog
מזרח תיכון חדש לאללה | אבישי פלטק
אוצרת: הדסה כהן
גלריה מאיה, 5.12.24 - 4.1.25
בקיץ 2023, אחרי עשרים שנות מגורים בתל אביב וזמן קצר לפני מלחמת חרבות ברזל אבישי פלטק, אביטל כנעני ומשפחתם עברו לקיבוץ כברי הנמצא שבעה ק״מ מהגבול עם לבנון. לאחר השבעה באוקטובר כל הישובים מצפון לכברי פונו. מהבית ששכרו בקצה הישוב ראו ושמעו את הדי המלחמה כמחזה אימה שאין לו סוף. בחודשים האחרונים, עם התגברות הלחימה בצפון המצב הוחרף. כברי הפכה להיות לישוב בקו האש. כל מסגרות החינוך בוטלו. כמו בתחילת המלחמה, המשפחה נאלצה למצוא מקומות מגורים חלופיים. גם כשהמצב הינו רחוק מלהיות יציב ותחושת הבית המשיכה להתערער בכל פעם מחדש, פלטק לא חדל לשוטט בטבע, בנופים המלווים את עשייתו מזה שנים.
התערוכה ״מזרח תיכון חדש לאללה״ נולדה דרך ציורי הכנה שנעשו בשטח וחקירת דמותו של הצבר והמרחב בו פלטק גדל. זמן רב, פלטק מתעמק במחקר אתנו-בוטני, שבמרכזו אזורי-מחיה מקומיים המשמשים כמראה להיסטוריה ולמאבקי כוחות ביולוגים סוציולוגים בניגוד לציור הבוטני הקלאסי, המציג את הצמח כמנותק מהקשרו, פלטק שואף לעגן את הצבר בתמונה רחבה ומורכבת יותר, שבה הטבע הופך לשחקן בתוך הנרטיבים החברתיים והתרבותיים של סביבתו.
פלטק, בשיטוטיו, חורג מהדימוי המסורתי הרומנטי של דמות הפלאנר (Flâneur בצרפתית: בטלן) הקלאסי המחפש גאולה נוסטלגית בטבע. פלטק מציג גישה מורכבת ומודעת יותר. על אף שהנופים המוכרים, קרובים עד כאב, מסעותיו אינם בבחינת בריחה רומנטית או חיפוש אחר התעלות אישית, אלא התמודדות מכוונת עם שכבות עמוקות של זיכרון, פוליטיקה והיסטוריה הטבועות בנוף.
פלטק מציג גישה המתייחסת לשיטוט ככלי לחקירה ביקורתית של המרחב. מחד, הוא מתכתב עם מסורות מכוננות של ציור נוף בישראל, שבין השאר, עשו שימוש בנוף ככלי לבניית זיקה ורגש למולדת. מאידך, הוא אינו מסתפק בהאדרת הנוף או ביצירת אידיאליזציה שלו. בצאתו החוצה מן הסטודיו, הוא שואף ללמוד דבר-מה חדש על הידוע ולחלץ את הנסתר מתוך השגור, שכן העיוורון ספון דווקא במה שנתפס כמובן מאליו.
בד בבד, צמח הצבר התברר לו כבן-לוויה משכנע. בכל מקום שאליו הלך, נתקל האמן בשיחי צבר צפופים ומרשימים. צמחים אלה לא עמדו פזורים באקראי בנוף: הם שימשו כסמנים חיים, עדים אילמים למיקומם של כפרים פלסטיניים שהוחרבו ב-1948. הצברים, שנותרו על כנם, למרות חלוף הזמן והשינויים הדרמטיים בנוף, הפכו למעין אנדרטאות טבעיות המספרות סיפור שהזמן ניסה למחוק.
הצבר המצוי (Opuntia ficus-indica) שמקורו במרכז ודרום מקסיקו הגיע לאגן הים התיכון ככל הנראה במאה ה-16. בארץ, הצבר נשתל על-ידי פלסטינים כצמח משוכות המבדיל בין חלקות וכפרים. שמו הערבי של הצמח, ״צֻבַּאר״ או ״סַאבַּאר״ (صبر), מקורו במילה "סבלנות", בשל עמידותו ביובש. בירושלים של סוף המאה ה-19 הופיע הכינוי "סאַברעס" המשלב את השם הערבי עם סיומת יידית. לצד זה התפתחה גם הצורה התקנית - ״צַבָּר״. חרף המאמצים הרבים, החלופה העברית לא הצליחה להכריז בלעדיות ולהדיר את המקבילה הערבית-יידישית שלה, ועד היום שתיהן מתקיימות זו לצד זו.
עם הזמן, נטמע הצמח בנוף משל היה כאן מאז ומתמיד. באותו אופן, דימוי הצבר השתרש עמוקות בנוף התרבותי והאמנותי בארץ, והפך לסמל רב-משמעות ושנוי במחלוקת, המשקף זהויות, מאבקים ותפיסות משתנות של מקום ושייכות. בשנות ה-30 של המאה ה-20, ״צבר״ החל ככינוי גנאי שהודבק לצעירי העלייה הראשונה אך עד מהרה טופח כמיתוס וכהאנשה של הציונות, תמונת מראה ההפוכה לדמותו של היהודי הגלותי. במקביל, ובעיקר אחרי 1948, שימש הצבר כסמל פלסטיני לחוסן והתנגדות לעקירה וכיבוש, סמל המעיד על ההיצמדות לאדמה (״סוּמוּד״ صمود) ועקרון השיבה.
מעניין לדעת כי בתור זן שורד-כל, שיח הצבר הוא צמח עצמאי, חסכני ומכונס בעצמו, ״נאמן״ לטריטוריה שלו ובניגוד למה שניתן לחשוב עליו, אינו נוטה לפלוש לשטחי אחרים. בכך, האירוניה הפואטית של הצבר טמונה בפער בין המיתוס שנוצר סביבו לבין מהותו הביולוגית, בין התשוקות שהושלכו על דמותו לבין שתיקתו הקוצנית. והנה, בתוך מחול הרוחות המשתנות, מתגלה פגיעותו השקטה: בשל שינויים אקלימיים וחוסר ניידות, נמצא כיום הצבר בסכנת הכחדה על ידי ״אצברית ממאירה״ , כנימה שאין לה בארץ טורפים טבעיים כמו במקסיקו . כמעין גיבור טרגי ביצירה קלאסית, נדמה כי דווקא תכונותיו האצילות של הצבר - נאמנותו לשורשיו, עצמאותו הגאה - הן אולי, אלו המקרבות אותו אל סף התהום.
התערוכה מתבוננת בצבר בעין הציור העכשווי הנוגע בהומור ובהיסטוריה מקומית. הצבר עולה בעבודותיו של אבישי פלטק כצמח מוכר וזר בו-זמנית, קרקע פורה לאינסוף צורות, יצורים ואמיתות, המשקפות את הקיום וההיסטוריה בארץ. בתערוכה, הצמח מופיע כמוטציה מקומית הנאבקת בין החיים למוות. נוכחותו חובקת-כל וצילו מסמא. באמצעות ציור שופע ומרדני, מתריס ומסויט לפרקים, מוצג הצבר בשיא יבולו בעוד תהליך הגסיסה נותן בו אותותיו, מאיים לבלוע אותו בשלמותו. עדות ליד-האדם ההרסנית שאינה יודעת שובע. בדרך זו, הצבר מקבל ממד חושני ומעורר, המבטא חיות בלתי מרוסנת גם ברגעי קמילתו.
תפיסות אסתטיות וציוריות של המאה ה-19 ושל אמנים ריאליסטיים בני המאה ה-20 לימדו אותנו על התבוננות בטבע כערך בפני עצמו. במירוץ הקדחתני של המאה ה-21 בולטת עוד יותר חשיבותו של תהליך הלמידה (study) ומשמעותו של מבט ממושך, מדיטטיבי, יסודי כטקס רוחני של ממש. בכך, פלטק מבקש מאיתנו להתעכב, לנשום את הזמן-צבר ולפרום את השכבות החבויות בו. מהליכותיו בשטח, הוא שב לסטודיו. שם, בינות לעלים המצוירים, מפציעים חיים מדומיינים, חיות בר, חיוכים מבוישים ואולי הופעות אורח של קישקשתא. אלו הופכים בהדרגה למצבור של גופים, גבעות כבדות ומגושמות המהדהדות את תפקידו של הצבר כמחסום חי, גבול שבראשונה נועד להגן ולשמור על הפנים מפני החוץ.
באיזורים ספיותיים אלו, פלטק מהלך על חבל דק. עבודותיו מתפתלות באקרובטיקה ציורית מרשימה. כל משיכת מכחול היא שריר מתוח, מפגש חזיתי עם צבע וצורה. בכך, פלטק לא רק מצייר. הוא מנפץ מראות של שגרה, ומאחה את השברים לכדי פסיפס ביזארי, חריג. ממתבונן, הופך האמן לאלכימאי של התפיסה וממיר את המוסכם ואת השכיח לתעלומה הנתונה בעיבוד מתמיד.
מבעד לשכבות הציור, מחלחלת תחושת ניתוק. על מצע הבד, סביבתו של הצבר חלומית ומעורפלת, סוריאליסטית ותיאטרלית. בליבה, נטוע הצמח - אנומליה ירוקה וחסרת מנוח, שסועה ומפולגת, מבודדת בתוך עולמה. פלטק מעביר את הצבר דרך מערכת פילטרים אשר מחד מפרקת אותו מן המשמעויות המיוחסות לו, ומאידך חושפת מחדש את הכוח התרבותי שעדיין טמון בו. בהסתכלות זו, הוא מזמין את הצופה לבחון את הצבר כאורגניזם חי ולא רק כסמל פוליטי רב-עוצמה.
מתוך היבט זה, האור משחק תפקיד חיוני בעבודות באופן שבו הוא מדגיש את שעות היממה השונות ואת השפעתו על המצב המנטלי של הצבר. כמו בעבודותיו הקודמות, פלטק מעמיק את חקירתו בדיאלקטיקה של הופעה והיעלמות. בסדרה הנוכחית הוא עושה שימוש מתוחכם באור כאמצעי מרכזי. הוא רותם לטובתו את תכונות האור ליצירת מרחב ויזואלי מורכב, שבו הדימויים משקפים את עיסוקו המתמיד בארעיות ובמשמעות של נוכחות והיעדר בעולמנו. הפילוסוף פול ויריליו (Virilio) שכתב רבות אודות עקרון ההופעה והיעלמות, טוען כי המודרניות מאופיינת ביחס בין הופעה להיעלמות, ולא בין תופעה למציאות. כלומר, המהירות המואצת של העולם המודרני משנה את תפיסתנו לגבי הסביבה, כאשר זמן ומהירות הופכים למשאבים חשובים יותר ממיקום גיאוגרפי. פלטק, בעבודותיו, מצליח לתפוס את הרגע החמקמק שבין הגלוי לנסתר, ובכך ממחיש את האסתטיקה של ההיעלמות בעולם שבו המציאות המוחשית והדמיונית מתערבבות באופן בלתי ניתן להפרדה.
במרבית היצירות, הזמן נוכח באופן סוגסטיבי ומתעתע, והרגע הלכוד מייצר תחושת אי-ודאות. האם זו שקיעה של סוף יום או זריחה של התחלה חדשה? עמימות זו יוצרת הזמנה להתבונן ברגע כמשקף בו-זמנית גם קריסה פוטנציאלית וגם תחילתו של תהליך התחדשות, הזמנה להקשיב לקולות המהדהדים מתוך הנוף ולדמיין עתיד אפשרי דרך ציור.
Brand-New Middle East | Avishai Platek
Curator: Hadassa Cohen
Maya Gallery, 5.12.24 - 4.1.25
In the summer of 2023, after living in Tel Aviv for twenty years and just before the Swords of Iron War, Avishai Platek, Avital Cnaani, and their family moved to Kibbutz Kabri where they rented a home, located seven kilometers from the Lebanese border. Following the aftermath of October 7, all communities north of Kabri were being evacuated. From their home on the edge of the kibbutz, they could see and hear reverberations of war - an unrelenting nightmare. In recent months, with the intensifying fighting in the North, Kibbutz Kabri has become a frontline community as well. Educational institutions have closed, and as before the war, the family was forced to find a temporary home. Despite this profound instability, and the ever-shifting sense of "home," Platek has continued his meandering in natural landscapes, which have accompanied his work over the years.
The exhibition Brand-New Middle East was born from preparatory sketches made outdoors and Platek’s enquiry of the sabra cactus and the landscape he grew up in. For some time now, Platek has delved into ethnobotanical research, focusing on local habitats as reflections of history as well as biological and sociological power struggles. Unlike classic botanical painting, which portrays flora in isolation, Platek strives to situate the sabra within a broader, more complex portrayal, where nature becomes an active participant in the social and cultural narrative of his environment.
Through his wandering, Platek challenges the traditional romantic image of the flâneur (from the French: 'slouch') as a nostalgic seeker of salvation in nature; he presents a more complex and conscious approach . Though the landscapes are acutely familiar, his journeys are not a romantic escape or personal ascension, but a determined confrontation with deep strata of memories, politics, and history embedded within the landscape.
Platek’s approach presents wandering as a tool for critical exploration of space. On one hand, he engages with the foundational traditions of Israeli landscape painting, where landscape was used to foster connection and emotion toward the homeland. On the other hand, he resists glorification or idealization. By stepping out of his studio, he seeks to learn something new about the familiar, as this blindness is hidden, paradoxically, in what is taken for granted.
In this journey, the sabra has proven a compelling companion. In his roaming and rambling, dense and imposing sabras caught the artist's attention. These plants weren’t randomly scattered across the landscape; they were living markers, silent witnesses of Palestinian villages subsequently destroyed in 1948. Though time and dramatic changes in the land have ensued, the sabras remain like natural monuments, silently recounting a story that time has attempted to expunge.
The sabra cactus (Opuntia ficus-indica), originally from central and southern Mexico, arrived in the Mediterranean in the 16th century. In Israel, sabras were planted by Palestinians as hedges to demarcate fields and villages. Its Arabic name, sabar (صبر), meaning “patience,” reflects its resilience to drought. By the late 19th century in Jerusalem, the term “sabres” (סברעס) merged its Arabic origin with a Yiddish suffix. Both versions—the Hebrew and Yiddish-Arabic hybrid—survived attempts at linguistic supremacy and coexist side by side to this day.
The sabra cactus became so embedded in the Israeli landscape it felt as though it had always been there. Likewise, the image of the sabra took deep root in Israel’s cultural and artistic landscape, emerging as a powerful, yet contentious symbol reflecting shifting ideas of identity, belonging, and place. In the 1930s, “sabra” was first a derogatory term for the young generation of the first aliyah, quickly transformed into an ideal and anthropomorphic figure of Zionism, a reversal of the image of the exiled Jew. Meanwhile, after 1948, it also became a Palestinian symbol of resilience and resistance, representing attachment to the land (sumud صمود) and the principle of return.
Interestingly, though as a highly robust, independent, economical and subsistent species, the sabra embodies a stark contrast between its mythologized image and its biological essence—between the passions cast upon it and its thorny silence. Within the ever-changing winds, its silent vulnerability is exposed: As a result of climate change and lack of mobility, the cactus faces potential extinction due to the dactylopius opuntiae cochineal, an insect without natural predators in Israel, unlike Mexico. Like a tragic hero, its noble traits—its rootedness, its proud autonomy—may now bring it to the brink.
This exhibition views the sabra through a contemporary lens, touching upon humor and local history. In Platek’s works, the cactus is both familiar and foreign, a fertile ground for countless shapes, creatures, and truths reflecting existence and history in Israel. It appears as a local mutation, grappling between life and death—an omnipresent figure whose shadow looms. Through rebellious and at times haunting brushwork, Platek captures the cactus at the peak of its growth as signs of decay threaten to engulf it—a testament to the human insatiable destructive reach. In this way, the sabra attains a provocative, sensuous dimension, expressing untamed vitality even during its demise.
Nineteenth-century aesthetics and the realist artists of the 20th century imparted the value of observing nature. In the frantic pace of the 21st century, the importance of the process of study and the meaning of a sustained, meditative view—as a spiritual ritual—becomes even more critical. Thus, Platek invites us to pause, to deeply inhale "cactus-time", and unravel its hidden layers. From his walks, he returns to the studio, where imagined creatures, wild animals, and shy smiles emerge and perhaps even a cameo appearance from "Kishkashta". The painted leaves, gradually forming a surreal mosaic, echo the cactus's role as a living barrier meant to protect and enclose.
In these liminal spaces, Platek walks a fine line. His works twist and turn in impressive painterly acrobatics, with each brushstroke a taut muscle, a confrontation of color and form. Platek doesn’t simply paint; he shatters scenes of routine and fuses them into a bizarre, unconventional mosaic. He transforms from observer to alchemist, turning the familiar into a mystery that defies interpretation.
Through layers of paint, a sense of detachment leaches in. On the canvas, the cactus's surroundings become dreamlike and theatrical, a surreal stage with the plant—an anxious, restless anomaly—isolated in its own world. Platek filters the cactus through a lens that both deconstructs and reaffirms its cultural weight, inviting the viewer to see it not only as a political symbol, but as a living organism.
In this respect, light plays a crucial role in the works, highlighting different times of day and impacting the cactus's mental state. In his previous works, Platek has explored the interplay between presence and absence, a theme he deepens here. Utilizing light as a central element, he creates a complex visual space where images reflect his ongoing contemplation of transience, of presence and absence in our world. Theorist Paul Virilio suggests that modernity is defined by the relationship between appearance and disappearance, not between phenomenon and reality. Platek captures that fleeting moment between the visible and the concealed, embodying an aesthetic of disappearance in a world in which physical and imaginary realities blend seamlessly.
In most of these works, time is suggestive and elusive, yielding a sense of uncertainty. Is this a sunset signaling the end of the day or the dawn of a new beginning? This ambiguity summons us to view the moment as simultaneously reflecting potential collapse and renewal, urging us to listen to the landscape's resonant voices and imagine a possible future through painting.