בערוב ימיו התמקד עינן בציורי מים, טכניקה מקורית שהגה ופיתח בהשראת ציורי הנופים שלו, בעיקר הרים וים, שאותם יצא לצייר בחיק הטבע. בציורי המים הפשיט האמן בסטודיו את הנופים שצייר בחוץ וזיקק אותם לשדות של צבע ומים. מה שנותר בהם הייתה רוחניותו הצרופה של הטבע, המזמינה השהיית מבט מכונסת ומהורהרת. במנעד צבעוני, החושף בה בעת ניגודים, הוא יצר דרמה בתוך מראית העין השלווה של הציור. דומה שבציורים אלה מורגשת במיוחד טביעת ידו הייחודית של עינן.
"נשימה ונשמה בצבע", המוצגת שמונה שנים לאחר מותו של עינן, מתמקדת בעל-זמני שבעבודות אלה. שורשיו אצל עינן נטועים גם באמנות המזרח הרחוק והזן, המעוררת תחושה של נשימה רחבה, אינסופית והוליסטית.
בסדרת ציורי המים, אקריליק על נייר לח, הצבעים על הנייר הגלי ספוג המים שניגרו על הנייר בתהליך העבודה, מרמזים אולי גם על חופי הכנרת והרי הגליל שאהב. משיכות המכחול הן רבודות, אך שקיפותן מזכירה את עדינות המכחול הסיני בציור, שגם בו התמחה עינן.
בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים כאשר הציור המופשט, החושני, כמעט ונעלם מן העין, הוסיף עינן וחקר באמצעותו את האמת האמנותית שלו, בצבעים ובטקסטורות. אפשר שהסערה הפנימית שבו, מצאה ביטוי דווקא בהיפוך רגשי – ברוגע ובשלווה השורים לכאורה על רבים מהציורים המוצגים בתערוכה.
ציורי המים נעים בין רוחניות לחושניות, ואצורה בהם נשימה ארוכה ונשמה יתרה. כל משיכת מכחול, כל בחירת גוון, נספגו ביצירה עצמה בתהליך מדיטטיבי עמוק. נשימה עמוקה זו מעוגנת בשקיפות המים ובריצודי האור-צבע שחלחלו לתוכם.