יער עבות
איש על חמור
רגל סוס חבושה
פטרייה הוזה
תנין בירושלים
זהו סיפור עליו אתה דורך, מדובר על נקודת מבט בלתי אפשרית לפיענוח בה ניתן לזהות רק מילה אחת כל צעד לסירוגין.
במשעולי הדרך ההררית, היכן שהרגליים חשות את שכבות האדמה שם קבורים: עצמות, מבנים, כלים, חפצים, ורגבים תמימים למראה, בהם מתחוללת סערה ובערה גם יחד.
מסתחררים כלי ציד, מאובנים למיניהם וכל מיני שאריות חיות ואדם ושרידים שונים ומשונים שאינם איתנו כבר עידנים.
מבעד לריח אורנים רענן, חודרת לה צינה של הלילה הקודם המביאה עמה טחב מחניק, זהו הטל אני חושב לעצמי שכופה עלינו אופטימיות באופן האלגנטי בו הוא מכסה הכול בעקביות כל בוקר.
בכי טוב כזה של הטבע שמביא תחושה אשר מגיעה מלמטה כנגד כוח המשיכה.
לפתע עובר צבוע, אני מזהה אותו לפי הצחוק, אומרים שצחוק מדבק, אך צחוקו של הצבוע לא מעורר בי שום דבר. חבריו אותם אשמע עוד רגע מכיוון היער מגיבים לקולו. אני תוהה האם צחוק ויראלי הוא עניין של בני אדם, האם רק אנחנו יכולים להדביק בני אדם אחרים? בדיוק כמו פעולת הפיהוק?
תקשורת קולקטיבית, כזו שאנו מצייתים לה מבלי לדעת, בלהק לא מוסבר, מנחמת אותי. אני רוצה לראות זאת כסימן לזה שאני חלק ממשהו. לא נפרד כמו שלפעמים זה מרגיש. עדיין, אני מאוד רוצה לצחוק עם הצבוע.
באופן מוזר אינני מפחד אלא נזכר שקראתי לא מזמן שזו חיה מטריארכלית. נקבת האלפא בוחרת את בן זוגה ומביאה עמו צאצאים שמעמדם רם מצאצאי חברי הלהקה האחרים. הצבוע ניזון משיירי פגרים שטורפים אחרים משאירים בשטח. אולי הידיעה הזו סיפקה לי אשליה מסוימת לגבי הסכנה האפשרית של לשהות במחיצתו.
בכל אופן הנה חיה שמעוררת בנו לרוב חלחלה, אך קיומה הוא אלטרואיסטי עד כאב ואף מודל מגדרי מעורר קנאה. כמה הייתי רוצה אמא גדולה כזו, אני חושב לעצמי ואז תוהה אם זה היא או הוא, המבט שלנו מצטלב והרגע קפא.
לצורך העניין אני מחליט שזו היא וחש שהיא במבטה אומרת "אתה לא באמת שייך לכאן אתה יודע" אני מוריד את הכובע מהראש, לא ממש יודע למה, אינסטינקט מוזר, אחר כך אני מתיישב לאט כמו אומר "אולי אני באמת לא שייך, אבל אני צריך קצת לשבת".

טקסט: רועי מרדכי