Depths
Artist:
Apr
2021
Main Gallery
Click image to view Catalog
לילית שמבון / מצולות
הלם צבע ההזיה המדבקת ביצירתה של לילית שמבון / ענת עינהר
אֶל תּוֹךְ לִבִּי אֲוִיר הוֹרֵג בַּכָּל
צְלִיפַת אַרְצֵךְ שֶׁבַּקְּצָווֹת:
מָה הֵן הַגְּבָעוֹת הָאֵלֶּה שֶׁזִּכְרָן כָּחֹל,
אֵילוּ צְרִיחִים הֵם אֵלֶּה, אֵילוּ חַוּוֹת?
איי.אי האוסמן, 1896
לפעמים, כשיוצאים מהארץ לארץ אחרת, נתקפים בהלם צבע: העין, שכבר אולפה לשייך צבע מוכר לכל פרט בשטח המחיה שלה, נדהמת לגלות שלא כך: לשמים יש צבע אחר, לצמחיה, לקירות, לגוון העור של בני המקום, לאור עצמו.
גם המפגש הראשוני עם עבודותיה של לילית שמבון מכה אותנו בהלם צבע. הצמחיה, השמים, קו האופק, שום דבר מהם לא מוכר לנו בדרך הרגילה. זה אפקט חידתי, מטריד ומושך גם יחד. תחילה אנחנו מנסים לאלף אותו. לתת שמות לצבעים, לאזרח את הנוף. אבל זה ניסיון שווא. עד מהרה התמונה תתהפך עלינו ותגדיר אותנו מחדש. תיקח אותנו למחוז חוץ שטרם הכרנו. גושי הצבע יתערטלו מצורה. איפה אנחנו? נמצא את עצמנו במקום לא מתמסר, אפילו מסוכן. העבודות של לילית שמבון כופות עלינו ורטיגו, הזיה.
ואם העץ איננו עץ, והירוק איננו ירוק, והארץ איננה ארץ, מהו הצבע שלנו? עשו ניסיון. שקעו בציור של לילית. אחר כך הסיטו מבט אל הדבר המוכר לכם ביותר. למשל, כף היד שלכם. תגלו שגם לשם לילית כבר פלשה. היד לא אותה יד. הצבע שלה חסר שם. גם את בסיס העין שלכם היא כבר צבעה. זה האפקט המתעתע ביצירתה של לילית: דפוס הציור פולש אל דפוסי המוח ומפצח אותם לשברים. לרגע, כל צופה נעשה אמן.