ינאי סגל: לֶקֶט פֵּאָה וְשִׁכְחָה
אוצרת: אירית חמו
טקסט: יקיר שגב
גלריה מאיה, 9/1/25-8/2/25

בתורה מוזכרות חמש מתנות לעניים, אך רק שלוש מהן קשורות ישירות לשדה: לקט, פאה ושיכחה1. הלקט – בסך הכול צמד שיבולים שנשרו, הפאה – חלקת השדה שנותרת בלתי קצורה במתכוון, והשיכחה – שהיא המתנה הנדיבה ביותר – עומר שיבולים שלם שנשכח
ולא נקצר. כל אלו מופקעים מידי בעל השדה ועוברים לעניי המקום.

גם עבודותיו של ינאי סגל הן תוצר של שוטטות עיקשת, מנטלית ופיזית כאחד, אחר הלקט, הפאה והשיכחה - שרידי יופי שנשכחו או לא עובדו בתוך ה"שדה". זהו, כמובן, שדה האמנות, בפרט המודרניסטית-מופשטת מראשית המאה ה-20, שנחנטה במוזיאונים בעולם כשריד מתקופה אוטופית וחלוצית שקרסה כעת. אבל זהו גם שדה ממשי – אזורי תעשייה וסדנאות מסגרות ורתכות, או אפילו הטבע, שמהם נוטל סגל את חומרי הגלם שלו.

ואכן, יותר מאשר מושאים למבט, חלק מעבודותיו של סגל בתערוכה – שהיא לקט מתקופות שונות ביצירתו – הופכות למושאים אסורים למגע. אמנם העין מתרגמת את התחושתיות הגלומה בהן בחזרה אלינו לחוויה גופנית, אך הרצון להחליק, למשש ולהרגיש את פני השטח שלהן בידיים ממש – כאפשרות לבעלות ולגילוי סודן – נותר עיקש ובלתי מסופק. ניכר בעבודות שבתערוכה שהמשותף להן הוא פעולות שמבצע סגל על ואל תוך פני השטח, כקוד המתגלגל מעבודה לעבודה ובוחן את היתכנותו-שלו.

סגל, יליד אמסטרדם (1977), גדל בירושלים ולמד במחלקה לאמנות בבצלאל (2004). בעבר היה ממייסדי "ברבור" – מחלוצות הגלריות השיתופיות בישראל – וכבר אז יצר עבודות שהתאפיינו בחיכוך מתמיד בין ה"מה" (הדימוי) ל"איך" (החומר). כאלה היו, למשל, הציורים הגיאומטריים, הארכיטיפיים-פולקלוריסטיים של פרחים וכדים, שצוירו על גבי טיח-שפריץ, במין ניסיון מודע לחבל ביופיים התם באמצעות פני שטח מסורבלים וגסים, כמעט תעשייתיים.

גם במערכת העבודות שבתערוכה הנוכחית, פני השטח במרבית העבודות השונות נטענים מן המתח שבין הסימנים שעליהם, שיוצרים מציאות דמיונית או מופשטת, ובין החומרים שסגל בוחר לעבוד בהם. כך הגמל המיניאטורי, הדימוי המיתולוגי והאולטימטיבי של המזרח, מומר מחפץ מזכרת אוריינטליסטי ונטורליסטי בעבודת יד מן המאה ה-19 ליחידה משוכפלת ומנוכרת, המיוצרת ומעוצבת באופן סכמטי ובגימור תעשייתי נמוך. בעבודה 'ללא כותרת', מהעבודות המופשטות המוקדמות יותר, יוצר סגל פני שטח משלו מעל משטח הבד המוכן, כשהוא מבקש להחליף את המצע המסורתי בטקסטורה פגומה במתכוון – ריבוד של ניירות המוצמדים בגסות לבד ומאוחדים בצבע כסף תעשייתי. אך סגל מותיר את משטח הציור החדש שיצר בלתי מעובד, והסימנים והדימויים אינם מתממשים עליהם בסופו של דבר. פני השטח המצולקים והמופרעים (הביטוי האנגלי distressed, המתאר פני שטח מגוממים ובלתי חלקים, מיטיב לתאר את מצוקתם) הינם העבודה-עצמה, והם למעשה הסימנים האמיתיים שנושא עליו הבד.

בחלק מהעבודות ('קיץ, נוף ישראלי', ו-'מיון') מופיעות צורות גיאומטריות מופשטות, בעקבות האסתטיקה של הציור הפוריסטי הגיאומטרי הטהור, אותו זרם צדדי נשכח שהתפצל מהקוביזם בראשית המאה ה-20. אלו צורות שרומזות על עולם אפשרי – טבע דומם, שמש, הר, למעלה ולמטה, אבל מתוך התעקשות לחלוקה אופקית שדווקא אינה מוליכה לאשלייתיות בציור. אלו עבודות שמתעקשות להפנות את הגב למושאי מבט כמו נוף או טבע דומם, מתוך כוונה להיאחז בשטיחות, מתוך כוונה להתממש כציור שמבקש להישאר ציור. למעשה, עניינן הוא התממשות הצורות בתוך פני שטח המצויים בתהליכי בלייה ומצוקה שהאמן פיברק. זהו מהלך המאיץ את זמנם של המופשטים המודרניסטיים שהתיימרו להיות על-זמניים (כפי שמוצג במשנתו של פיט מונדריאן) או אף מגלמים את סופו של הציור (כמו בעבודותיו של קזימיר מלביץ'), לקבל עליהם את מרות הזמן המכלה הכול. אל פני השטח של הקומפוזיציות הטהורות והמאוזנות שלהם חודרים אלמנטים חזותיים הרסניים שסגל מייצר במתכוון – סדקים, חתכים וקילופים – שחושפים את המודרניזם היומרני כהיסטוריה רחוקה שנעזבה והוזנחה.

את חיבורי הניגודים של פני שטח שנעים בין התעשייתי לפואטי, מתוך התרפקות אירונית על העבר המיתי של האמנות המופשטת, מיטיבה לייצג העבודה 'סנהדריה'. גם היא תוצר של שוטטות בשדות שונים – חלון מתכת מצוי – שהאמן מיחזר והפך למיתרס כבד הבנוי כגריד אלכסוני של שתי וערב. גם עבודה זו מאזכרת באופן מרוחק את האמנות והאדריכלות המופשטות-גיאומטריות של המאה ה-20, אך בו בזמן היא גם תוצר פונקציונלי גרידא, ההיפך הגמור מאמנות. במעין משחק מורכב של אמנות עילית ושל חומרים נמוכים, הוסיף סגל לגדר המתכת הלבנה מערכי צבע כמו בציור מופשט. אך אלו מתבררים מקרוב כקרעים של שקיות ניילון צבעוניות – מעין מודרניזם מוסיקלי מופשט, המורכב משאריות של פסולת תעשייתית – שרק המעשה האמנותי מסוגל לאחד לכדי יופי חדש.

1 ויקרא יט:ט-י; ויקרא כג:כב; דברים כד:יט-כב