מרחבי הציור של יונתן שילֹה חרושים באדמת פיגמנט וגיר. המברשות חורצות תלמים הלוך ושוב, סורקות בעקביות כל חלקה. על פני חלקות הצבע החרושות נזרעים, נובטים ומוטבעים דימויים מוכרים, מילוליים ממש. מניפה, אקוודוקט, גלגל תבואה, אשנב, פפיון או לבניה, חור מנעול או האות ד'. צורות שאופן הופעתן מזמין לימוד, שינון, חזרה, בדיקה מי שונה ממי ובמה. כמעט כמו בחוברת עבודה, יונתן בודק כל צורה ומאפשר לה להופיע שוב ושוב עד שמוצה הגלגול הנוכחי שלה. עד שמספר החזרות שלה סיים לנמק את עצמו והגיע למצבו הסופי. יונתן בונה ומפרק שוב ושוב את איברי הציור עד שהם מורכבים לקומפוזיציה הצפופה, היציבה והשלמה שלהם.
הצורות אותן מתאר יונתן נושאות איכות מלאה וריקה גם יחד. החלון הפתוח הוא גם כיפת לחם אטומה באריגת צבע צפופה, הפפיון הוא גם מבנה ברוטליסטי מבטון, עומד ושוכב ככלי משחק. חור המנעול הוא גם פיון או נזירה, קבוצת נוכחים- עדים במסעם המשותף והאינסופי. הצורות חודרות ונחדרות, זכריות נקביות. הן מקהלה המזמזמת את מקצבו הצבעוני של הציור והדימוי השזורים זה בזה.
פעולת הציור של יונתן מזכירה אריגה, רקמה, גזירה, תפירה. פעולות דומות שחוזרות בציוריו לאורך השנים. הסטודיו הוא בית מלאכה בו נפרסים המרחבים, נגזרים, נתפרים על פי מידת בד מדוייקת, נחלקים למקטעי צבע כבעמק רחב ידיים. מקטעים חרושים, מוצפים, בוציים, חפורים.
הציור הוא לימודי, צורותיו מסבירות ומדגימות את עצמן בשלל וריאציות, פריסות, מיקומים. גישה נדיבה זו מאפיינת מאוד את הצייר-החקלאי-בעל המלאכה יונתן שילה, המעניק מרחב שיטוט פתוח ומאפשר בין דפי הלימוד. מרחב אסוציאטיבי אליו נדחסים מיני רעיונות, פליטות פה, התכוונויות ותכניות עבודה. הכל גלוי ופתוח לקריאה, לחיפוש ומציאה.
הגליל הוא אובייקט דרכו ניתן להציץ בעולם. מבנה שלם וחלול. זקוף ונישא בתבנית הנוף, פונה לצפון ומורה את הדרך אל הבית.

טקסט: גליה הילי פסטרנק