העבודות של לירון רוטמן שותקות, לא מדברות. לכאורה, כל יצירת אמנות, ציור או פסל, היא דוממת, (להוציא עבודות סאונד, כמובן), אבל אלו עבודות שאני מכנה אותן - יתומות אילמות. כלומר: הן לא שייכות למשפחה, לא יוצרות ביחד סדרה מושגית או חזרתית, וכן גם לא מספרות סיפור או מייצרות איזשהו נרטיב המזוהים באופן מיידי וישיר. על פניו אין להן נושא-על משותף. הציורים והפסלים תלושים, לא שולחים משושים מעבודה לעבודה, כל אחד לעצמו, עטוף בשתיקתו. שתיקה שנמצאת גם בתוך הציורים עצמם לעתים: בציור "אני בבר (2018)- הברמן הוא תמנון רב זרועות, אך יש לו לקוח אחד בלבד; בציור ahhh - נדמה שיש כאן ניסיון לדבר, וכל מה שנפלט מהפה הוא הצליל 'אההה', צליל שיכול להביע דברים שונים - אנחה, הבנה, או הנאה, לא מילה.
לירון רוטמן מציירת רגעים. הקפאה של רגעים כמעט נעלמים, פרטיים ואינטימיים, ספק אוטוביוגרפיים ספק כלליים, כאילו שוליים, אך כאלה שיכולים להכיל עולם ומלואו: בציור אחד - זוג במיטה, שני גופים מונחים זה לצד זה, מה שעשוי להיראות כמו הרגע שאחרי; בציור "סיגריות גורמות לי לצייר", שלוש סיגריות על שולחן, ברגע שלפני. כך כמו סיגריה, רגע קצר וחולף של עונג, גם בציורים היותר 'מופשטים' לכאורה, מופיעים גם רגעים קטנים של מחוות ציוריות כאילו גרנדיוזיות: נזילות שקרשו, שכבת צבע עבה כמו אדמה שהתייבשה, קטע קצר של משיכת מברשת צבע רחבה שנבלמה בעודה באיבה, שריד של ציור מונומנטלי. כך כתבה גליה יהב על תערוכתה בגלריה 39:
"[ציורים] של בירור עצמי, הם עוסקים בעדינות בניסיון לנסח תמונת עולם שכלולה בה החוויה, אבל גם ההרהור המאוחר, המעבד הביקורתי עליה". אין כאן ניסיון ללכוד רגע חמקמק בציור, כמו בצילום, אלא זה הזיכרון של רגע, או העלאה באוב שלו. חתול ירוק עם עיניים בולטות כשל צפרדע, יצור שהיה או לא היה.
הציורים קטנים, על מצע של לוחות עץ בדרך כלל, הצבעוניות עכורה ואפלולית. הפיגורטיבי - דמויות, חיות, עץ, הר או פרח - מיטשטש, מתערפל, הולך אל ההפשטה; הצורות המופשטות או הדקורטיביות עשויות להזכיר במעומעם משהו מוכר, שהגיח ממקום אחר, מזמן אחר.
כשהתוודעתי לעבודתה של לירון בעבר הכרתי צד נוסף, אחר שלה - המצאות ויזואליות פיסוליות: נורות המכילות ציור חול של גמלים, כמו מלאכת המחשבת של בקבוקים המכילים אנייה זעירה. הצופה תוהה ומתפעל - איך עושים את זה? במיצב אחר שטיח מגולגל היה תקוע בגב כורסה מרופדת בבד פרחוני; מערכת תופים נטושה, מושתקת על ידי כריות שמרפדות את עור התוף. הכריות מעוטרות בפרחים חביבים, לרכך את מעשה השיבוש. במיצב נוסף עמד בלון גז, גם הוא מקושט בדוגמה של פרחים עליזים, לרכך את האימה, ממנו יצאו והתפתלו על הרצפה צינורות שחורים שבהם זרם גז, בקצותיהם ברנרים בוערים.
אפשר לומר שמה שמשותף למיצבים, לפסלים ולציורים שהם בעלי אופי אידיוסינקרטי במידת-מה, הוא מצב של אלימות כבושה, רגע על סף אסון בלתי נמנע. כך בציור "הצעקה" (פרפרזה על הציור המפורסם), הצעקה של לירון רוטמן אינה צועקת. הציור "אסון אדום" הוא שדה פרחים שלרגע נראים כמו דמויות אדם וצללית שחורה ואטומה היא דיוקן עצמי, "סלפי".

האלימות סמויה אך מסרסת, משבשת: הכורסה המזמינה שאי אפשר לשבת בה, כי בגבה תקוע שטיח מגולגל; (מאטיס: ציור צריך להיות כורסה נעימה לאיש העסקים בסוף יום עבודה). אלימות שמתבטאת לעתים במחיקה, בטשטוש בהימנעות. ועם זאת בתוך כל השיבושים והסירוסים - קורטוב של הומור עדין מבצבץ בין הסדקים. הומור של שיחה פרטית, פנימית. החתול הירוק הוא כתם ירקרק ומעוך, יותר חתול מצויר שנדרס, אבל הוא קיבל סימן של לייק.


הציורים מעט אפלוליים. הנחות המכחול, הסגנון, נעים בין האקספרסיבי ללירי.
האקספרסיביות כאן לא באה לידי ביטוי במחוות דרמטיות, גבריות, מוחצנות, אלא זהו אקספרסיוניזם מאופק ומרוסן, אוקסימורון: אקספרסיוניזם מינורי. וכך גם הליריות - מרומזת. רגעים של אחרי, אחרי הדרמה הגדולה של הציור המודרניסטי העלי, שרידים של עבר מפואר, או רגעים שאוצרים פוטנציאל. פוטנציאל לדרמה, לסיפור, אולי לאיזה הרהור קיומי גרנדיוזי על בדידות ומוות, עם כל הזהירות המתבקשת לא ליפול אל הפאתוס. תחושה שבסוף אנחנו שרויים בתוך חלום.