ציורים של נטע בכרך צומחים בערוגות של כתמים וג'סטות. היא משתמשת בתחביר הבעתי אשר שאול מהמופשט האמריקאי הקאנוני, בכדי לייצר מצבים תחתיים, התניות חושניות שמערסלות את הדימוי העתיד להיוולד בתוך תנועות גדולות וסוערות. הדימויים נראים בחבלי לידה, כאילו נמשו מתוך המופשט וקצף גליו עוד דבוק לעורם.

גם השפה הצורנית מאזכרת רגעים מתולדות המודרניזם. הדמויות נותרות כלליות ואנונימיות, האנטומיה שלהן נמתחת עד קצה גבולות המבע.

מעל התוהו המופשט והדימויים הפיגורטיביים מתווסף יסוד שלישי של הפרעה, מחיקה והרס מכוון, שנוצר פעמים רבות על ידי שימוש בריקמה. בכרך משתמשת בחוטים באופן שמחקה את פעולת הצבע,או מגיב לה. העבודה עם הריקמה היא כמעט אבסורדית - בנייה עמלנית של ג'סטה אקספרסיווית. המעשה של הריקמה פורם את הצורות שחרגו את בית הגידול המופשט שלהן.

עם זאת, קיימת נקודה ארכימדית כלשהי אשר כלפיה הציורים מווסתים את הבעתם, ובנקודה זו המאבק בין מנגנוני המבע השונים נותר בלתי פתור, מציב שאלות פתוחות ולא תשובות.
ובתוך כל אורגיית הציור הזאת, אנו פוגשים רסיסים של סיפורים, שרידים של דימוי. הללו בוקעים ישירות מהחיים, מהזיכרונות, מהחרדות והתקוות של הציירת.

מצבי הדימוי חידתיים עד לנקודה בה יש להרפות מחידתיותם ולהניח לציור לעשות בך .
יש להכניע את הצורך להבין ולאפשר את היכולת לחוש. את משטחי הצבע, את תנועות הגוף, את מקצבם של הכתמים וריקודם של החוטים.

רן טננבאום
רק אותך / אלזה לסקר שילר (מגרמנית: נתן זך)

הַשָּׁמַיִם נוֹשְׂאִים בַּחֲגוֹרַת עָנָן
אֶת הַיָּרֵחַ הַמְעֻקָּם.

מִתַּחַת לִדְמוּת הַחֶרְמֵשׁ
אֲנִי רוֹצָה לָנוּחַ בְּכַף יָדְךָ.

תָּמִיד אֲנִי חַיֶּבֶת לְהִשָּׁמַע לִרְצוֹן הַסְּעָרָה,
יָם אֲנִי בְּלִי חוֹף.

אֲבָל מֵאָז אַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת צְדָפַי,
נוֹגֵהַּ לִבִּי.

הוּא מֻטָּל עַל קַרְקָעִית נַפְשִׁי
מְכֻשָּׁף.

אוּלַי לִבִּי הוּא הָעוֹלָם,
פּוֹעֵם-

וּמְחַפֵּשׂ רַק עוֹד אוֹתְךָ-
כֵּיצַד אֶקְרָא לְךָ?

בדומה לשירתה של אלזה לסקר שילר, המשוררת היהודיה הגדולה ילידת גרמניה, ציוריה של נטע בכרך שואפים אל המופלא. יש בהם תנועה ארוכה, רכה ומפותלת, נמשכת כמו גל מרהיב אל המעמקים; בשפע של קוים מעוגלים, סובבים ומתעקלים, מתכרבלים פנימה, עוד ועוד – עד שנדמה שזהו קו ללא סוף. ללא קצה, ללא גבול. עולם שאין בו התחלה ואין בו סוף, ללא זמן וללא מקום, ללא בית וללא עולם, רק גלים ועוד גלים, קוים עגולים שאינם מתנפצים אל החוף, אלא לתוך עצמם. בשקט ובדומיה שרק האמנות יכולה לשאת. זוהי אמנות הריק: חוויה של שבר שאין בו אלא תנועה ארוכה לשלמות, תחינה אינסופית לחסד, לחמלה, לריפוי. כך נטע בוראת תפילה.
ומעבר לזמן, ממרחק מאה שנה בין אמנות לאמנות, עומדת שירתה של אלזה לסקר שילר. "כיצד אקרא לך", היא שואלת בסוף השיר 'רק אותך', ופושטת יד אל המסתורין שבמעמקים. זהו שיר צבעוני, גדוש רגש עז, ממיטב השירה האקספריוניסטית, שכולו נע אל הקצוות. "ים אני בלי חוף", היא כותבת, ומתחננת, כמעט כורעת ברך, "לנוח בכף ידך"; אל מי היא פונה? מיהו זה שמחפש את צדפיה, מי מעורר כך את ליבה לפעום, לפעום, לפעום ולהישמע לרצון הסערה? מי מחולל את התנועה הרגשית העוצמתית הזאת, שיש בה מימד אופראי, תאטרלי ואמיתי בו זמנית; מי זה שמוליך את הנפש עד קצה, עד גבול המוות? השיר לא מעניק תשובה. לא ברור מי מכשף כך את הלב להיות מוטל על קרקעית הנפש ומי הוא זה שמנגיה אותו אל הכוכבים. אולי ה'אתה' הוא אדם ספציפי, אולי אלוהים, ואולי זהו 'אתה' כללי, שיכול להיות כל אחד: 'אתה' שאפשר רק לחפש ולקרוא לו לבוא. אדם ללא זהות, ללא שם, ללא גוף, מקום וזמן.
וכך, בין גדה לגדה, בין האקספרסיוניזם הגרמני של לסקר שילר (שהיתה בעצמה ציירת מוכשרת) לבין האמנות הישראלית העכשווית של נטע בכרך, נמתח גשר ארוך, יציב, מוטת כנף שלא תתמוטט לעולם – הגשר אל המופלא. כולנו מושיטים יד לחסד, לריפוי; כולנו קוים מעוגלים שמשתוקקים לבית, למישהו שיבוא לשמוע את פעימות לבנו. וכיום, עם בוא האביב של שנת הקורונה הראשונה, כשהעולם חולה והאדם שבור, זוהי שעתה של האמנות, ככל תקווה טובה, להוליך אותנו אל המופלא, אל האינסוף – האין בכך מעט גאולה בימים אלו?