במיצב 'תמיד רציתי כלב' רויטל לסיק מבקשת להדהד שני קצוות. הראשון - זיכרונות ילדות, שלכאורה נראים נאיביים, תמימים ומתוקים; השני – זרם תת-קרקעי מסויט ואכזרי של אימה ואופל.

לפי ד"ר אלפרד אדלר,* אחד הצרכים החשובים של האדם, אפילו יותר מן הצרכים הפיזיולוגיים הראשוניים, הוא הצורך בשייכות. במיצב הזה, מטיילת רויטל בין עבר להווה; מתרחקת ומתקרבת; מבקשת לתת ביטוי לקונפליקט שהוא כה משמעותי בעבורה. נודדת בין הלבד לבין הבדידות, בין התשוקה הבוערת להשתייך, לבין הרצון והכמיהה להתבדל, להיות לבד.
"תמיד רציתי כלב" היא גם הצעה להתבונן על המבט והקשר בין האדם לחיה. ג'ון ברגר בכתביו** מבכה את אובדן הקשר עם החיות, שתיווכו בין האדם לטבע. "אדם אל מול מבט של חיה נעשה מודע לעצמו ומחזיר מבט. תוך כדי התבוננות בחיות וקריאת הסימפטומים מתחיל הצופה להרהר אם כמה מהם קיימים גם בו".
המיצב, שהוא סוג של עבודה אוטוביוגרפית, מפגיש בין גופי עבודות ומדיומים שונים: רישומים דיגיטאליים (אנימציה), רישומים בעיפרון ובגרפיט. ויצורים תלת-ממדיים עשויים גבס ועץ.
הרישומים הדיגיטאליים מייצגים תמונות ילדות הצרובות בזיכרון. הם מייצגים הבזקים של זיכרונות שנחקקו בקורות החיים הפרטיים של האמנית ופרטים שנשזרו בהם מן היסטוריה של המדינה.
צורת העבודה של הרישומים הדיגיטאליים מדגישה את התנועה קדימה ואחורה בזמן; תנועה שאינה מתקדמת לשום מקום, וכנדרש מהטכניקה של אנימציה, היא חוזרת על אותו רישום מספר רב של פעמים. התהליך מהווה מעין שינון ולימוד בעל פה של סיטואציה החרוטה ממילא בזיכרון. אלא שהביקור החוזר באירועים מן העבר שאינם מרפים, נעשה ממרחק של זמן ומקום ועם קריצה של הומור עצמי.
קיים יסוד של אי שקט ושל סתירה מתעתעת, ממגנטת בדקדוק הפנימי של הרישום הלסיקי. מצד אחד, תנופה, גודש, עושר ואינטנסיביות – מופע של מקצב על גבול הבכחנליה; מצד שני, רזון הקו, מינימליזם, אקזיסטנציאליזם וצניעות (על גבול הפוריטניות).
ברישומי העיפרון הקטנים - בפורמט של בלוק ציור, המבט מופנה פנימה; יומן חיים כאוטי וללא נרטיב סדור. קו העיפרון לעיתים עדין ודקיק, מרפרף, לעיתים זועם ואקספרסיבי.

הרישומים הגדולים בגרפיט מנכיחים את המשיכה של רויטל לשחרור ולזמניות, שהם מהמאפיינים הבולטים בציור על קירות. כאן, המבט מופנה החוצה. הרישום משלב מקומות ונופים, כסימבול למרחבים ולקווי המתאר הקשים שנחרטו מתקופת הילדות ולמשברים המתלווים אליה.
היצורים התלת-ממדיים הן חיות, עשויות מחומרים שנאספו מסביבת מגוריה של רויטל - קרשי בניין, שברי ענפים וגבס. אלו יצורים היברידיים, חסרי זהות מינית ספציפית, הנראים נמלטים על נפשם, כאילו נפלטו מן העולם במאבק בין געגוע לחלום בלהות. הדמויות התלת ממדיות כמו יצאו החוצה מהרישומים, ומהווים כשלעצמם נקודת מוצא לרישומים חדשים.

הטריאלוג בין שלושת המדיומים מלא הבעה ועומק בזכות הקו, הכתם והקומפוזיציה. למרות הדגש על הקונפליקט בין האידיאל לבין המציאות, החוויה המתקבלת במהלך הצפייה במיצב היא של חדוות חיים, חושניות ודינמיות. תוך כדי כך הולך ונרקם נרטיב - לעיתים מקוטע, לעיתים בלתי מוגדר ולעיתים פרדוקסלי וסוריאליסטי. העבודות הן זירה בה רויטל בוראת מציאות פיקטיבית ותיאטרלית, באמצעותן היא בונה משפחה גדולה, קרבה ואינטימיות כמו גם קרבה שלא חוותה, היא בוראת עולם המורכב מניגודים ומציג שאלות שאין עליהן מענה. האינטראקציה עם הדמויות הסובבות אותה ומופע החיה (תמיד רציתי כלב) מיוצגות באופן מטאפורי. באמצעותן, צפה ועולה שאלת המבט מבפנים; מבט כקיים בתודעה (מבית) והמבט של ועל הסביבה (מבחוץ). זו תנועה, טיול, מסע בין העבר להווה, בין האיסורים לתשוקות, בין בדידות להרמוניה. למשהו שאיננו, שנעלם.