בקשת הנמתחת בין העתיק המנבא סדר, אל התוהו שאחרי המודרני אנו מהלכים בגופנו בחלל התערוכה בין עבודות הקשורות לגוף. מהפריפריה של הגוף אל המרכז.
ממסרק שאמור לפלות כינים מהשיער, אל חלקי גוף גרומים, בהירים כעצם, המחוברים זה לזה בצורות משונות.
המסרקים מלופפים בחוטי כסף, כקמיע מגן המסוגל להושיע את הילד/ה מן הכינים המציקות.
המסרק העשוי מפלסטיק מזכיר לנו מסרקים קדומים אחרים, משן ושנהב, מסרקים שהיו קשורים לגוף החי. על צורתו התבניתית של המסרק נטווה משחק דמיוני של צורות גיאומטריות, שכביכול משביעות את הסדר בעולם – שיעמוד על כנו. צורות יפיפיות אלה שנראה שנבעו ממשחק בטוח ואוהב, נוטעות בנו את ההרגשה של עתיקות שמפליגה במחזוריות אל עתיד אין סופי, כלפיפת חוט הכסף את שן המסרק.
ועוד מסרקים יש, שיוצרים מציאות אחרת, שחוטים נובעים מהם כמו ממעיין של צורה, וגם הם מנבאים זרימה אל עתיד רך וטוב.
ואילו אברי הגוף המחוברים בכאוטיות המוסתרת באסתטיקה של שלמות, מערערים באופן עמוק על כל סדר. האיבר הגרום מפוסל בשעווה, שבצבעה הבהיר דומה לעצם, אך בחומר הרך והנתון להמסה שלה, מביעה הופכיות מהיסוד הקשה ביותר בגופנו; איזו סכנה לקיומנו, אם העצם שלנו תהיה רכה כשעווה.
החיבור בדימוי האיברים זורם ויוצר צורה חדשה ויפה. אך עדיין הדימוי מטריד את המנוחה, מפקיע את הסדר האורגני הבסיסי ביותר של היותנו, שבו זרוע יוצאת מכתף, באמצע הרגל יש ברך, ובאמצע הזרוע מרפק. כך ורק כך. כאשר זרוע יוצאת מרגל, למרות הקו הארוך והשלם, משהו בנו מאוים ומבוהל,
אבל משהו בעבודה של עדנה אוחנה, ובהקשר הכללי של דימויי איברים אלה בתוך התערוכה, כאילו מבקש מאיתנו לא להיכנע לתגובה הראשונית של הבהלה והבעתה, ולהיות סובלניים, לנסות לקבל את הרגל שיוצאת מהזרוע. משהו כמו מבקש מבעד לעדינות הדימוי המזעזע להתבונן ולהמתין. ואז אולי להבין את הקשר בין איבר יוצא מאיבר, לבין חוטים של כסף ובד שיוצאים מתוך מסרק פשוט אחד.