מגדל, דגל, סולם, סהר, האריה השואג מתל-חי – דימויים/סמלים אלה ואחרים מאכלסים את גוף העבודות המוצג בתערוכת היחיד החדשה של דורון פישביין בגלריה. הדימויים מוטלים על רקע כחול לרוב, חום לעיתים, רקע שהוא בו-זמנית מלא וריק. הקומפוזיציות מינימליסטיות והאווירה הכללית לילית, מלנכולית, רומנטיציסטית. הדימויים המוכרים מנותקים לכאורה מהקשר, מצוירים באופן רזה, גראפי וגיאומטרי, מבקשים פענוח. התבוננות ארוכה – והציורים הפשוטים למראה אכן דורשים התבוננות שכזאת – סודקת אט אט את המסתורין האופף את העבודות. הנה חומה וגם מגדל. הנה באר המריבה. הנה אמצעי השליטה והבקרה על פסגות ההרים, מגדלי השמירה, המנהרות. הנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, אך מלאכים אינם עולים או יורדים בו. מורכבותה של מציאות החיים הישראלית, כפי שהיא נחווית על-ידי פישביין, נדמית מגיחה מבין הדימויים, מתוך העלטה. סמלי לאום ומיתוסי גבורה ישראליים מעומתים עם עפיפונים ובלונים (עפיפוני ובלוני תבערה?), עם סמליות מוסלמית, עם ארכיטיפ של בית, שיכול להיות ישראלי או פלסטיני, עם שיח צבר שגם על ניכוסו ניטש מאבק בין שני העמים המאכלסים את חלקת האלוהים הקטנה הזאת.
הירח בצורתו האייקונית הוא גיבור מרכזי בגוף העבודות, כמתבקש בסדרת עבודות שלא יודעות אור יום. יחד עם דימויים ארכיטיפיים נוספים, כמו מדרגות, באר, סולם ועוד, הם מעלים על הדעת את ה"עבודות הכחולות" של חואן מירו משנות העשרים והשלושים, שגם בהם אנו מוצאים דימויים דומים, וכן עימות חזותי דומה של צורות גיאומטריות ואמורפיות. אלא שהדמיון
הוא צורני בלבד, לא מדעת, כך דרכם של ארכיטיפים לחצות תרבויות ולנוע בזמן ובמרחב. הציורים המופשטים של מירו נולדו בהשראת תנועת הדאדא ותחת השפעה סוריאליסטית בת- זמנו, ואילו ציוריו של פישביין הם קונקרטיים ועקרוניים, מרמזים על הכאן והעכשיו. המכלול רווי במתח שקט, נראה כמו פרטיטורה או מתווה למופע לוליינות או תיאטרון אבסורד, שאנחנו בו, אולי, השחקנים או הבובות. ידיים גלויות או נסתרות מפעילות את המופע, מושכות בחוטים, מבצעות פעלולים – פעולות שליטה במסווה של קרקס או משחקי ילדות. הדמות הכמעט יחידה שנוכחת בחלק מן העבודות נדמה כי איבדה את האחיזה בקרקע והיא מרחפת בין שמים לארץ, עפה או צוללת במפגן אווירי מרשים, מין ארטמיס, אלת הירח המיתית, במופע ראווה לצלילי סונטת ליל ירח משלה. האם דורון פישביין מגיש לנו ציור פורמליסטי או סימבולי, אלגוריה למצבנו? כאן אנחנו, הצופים, נכנסים לתמונה.