שיחה בין אלינור נחמיה, מנחם גולדנברג וגלעד אפרת

אלינור נחמיה - במאית קולנוע, כותבת ומורה
מנחם גולדנברג – פילוסוף, מרצה, עורך (שותף) של כתב העת מעקף, חבר ומייסד המסדר
גלעד אפרת - אמן ואוצר התערוכה
השיחה התקיימה בסטודיו של ישי חוג׳סטה, באפריל 2021, לקראת תערוכת היחיד שלו "פאריטט" בגלריה מאיה, תל אביב.

בסטודיו של ישי מונחים זה לצד זה, וזה על גבי זה ציורים עזי צבע בפורמט ריבועי גדול שיוצרים יחד פסיפס צבעוני. יש הרבה שמאחד בין הציורים: הגודל, הפורמט, משטחי הצבע המשתרעים על כל הקנבס כשעליהם עשייה ציוריות מגוונת. כתמים, צורות וסימנים, שגודלם דומה, צפים ומרחפים על פני משטחי הציור. התבוננות באוסף העבודות מגלה היגיון פנימי דומה באופן פיזור הצורות על הבד ומעוררת שאלות בדבר משטחי הצבע האחידים, הפורמט הריבועי הגדול והרפטטיבי, משמעות הצורות וארגונן על גבי המצעים והאופן שבו ישי מטפל בהן.

גלעד אפרת: נתקלתי פעם באינסטגרם בתצלום של ישי המחזיק שני ציורים ברחוב [עמ׳ 11]. ההתבוננות בציורים מחוץ לסטודיו, בקונטקסט העירוני, עזרה לי להבין מאיפה נובעים הסימנים שהוא מצייר. הם מתחברים לי לגרפיטי או לסימנים אקראיים, סתמיים ואגביים שאפשר לראות על קירות הבתים בתל אביב. כלומר, הם מתחברים למציאות קונקרטית. אך עם זאת, הם גם מתארים מקום אחר ולא מוחשי שאינו קיים במציאות. זה מצב פרדוקסלי יפה שמתקיים בציור – הוא מאפשר להיות בשני המקומות בעת ובעונה אחת.
בגוף הציורים שבתערוכה קורה משהו מעניין: מצד אחד, המוטיבים הצורניים נראים מופשטים, ומצד שני, הסימנים הולכים ומתגבשים לכדי דימוי שאפשר לזהות, אולי אותיות או צורות שונות: מגף, סולם, האות U, קשת. הצורה נראית לפתע מוחשית כמו דבר מה מהעולם, השפה הציורית נעשית איורית יותר, סמיכה יותר, גופנית יותר. החומר הצבעוני-גופני בציור מכניס אלמנט אקספרסיבי, כמו אצל פיליפ גסטון. אחרי שגסטון סיים עם הציור המופשט בגיל 50, הוא עבר לציורים יותר נאיביים ואקספרסיביים. במשך שנתיים, הוא רק רשם בסטודיו סימנים מאוד בסיסים הנראים לעיתים כמעט כאותיות. הוא הסביר שהוא רוצה לרדת לדרגת האפס, לשכוח את כל מה שהוא יודע ולעשות רק סימן. הוא צייר אלמנטים כמו נעל וספר בצורה הכי פשוטה, וכל זה אחרי שזכה להכרה כצייר בזרם המופשט.

הציורים של ישי מזכירים לי גם את הדיון במצב הצייר והציור שמופיע בסקיצות פדגוגיות (1953) של הצייר פול קליי. קליי מתאר את המתח שבין הקונקרטי לרוחני באמצעות דימוי של חץ. נקודת המוצא של החץ נטועה בנוכחות החומרית, הקונקרטית של החומר, של הבד – אני פה, והכל זה סימני הגוף הנוכח בהווה; ומסלולו של החץ, שמצויר בתנועה מעוגלת כלפי מעלה, מדמה את השאיפה לרוח, לעולם. אתה מביט בציור ויכול לדמיין מקום אחר של חוויה, של הזיה, של חלום. אולי זו הדרך להבין את הנוכחות של הסימנים והצורות בציורים של ישי. נראה שהם נוגעים במרקם הזה של החלום. יש תחושה של ניסיון לקבע על הבד בצורה ובחומר את אותו רעיון מטושטש וחמקמק, ניסיון שנידון לכישלון מכוון שבין הפנטזיה למציאות אי אפשר לתפוס את הצורה. היא הופכת לבוץ, לכתם, ללכלוך. הציורים מדגישים את הפער בין הניקיון בדמיון ובחלום לבין הניסיון לתת לניקיון הזה צורה על הבד.

אלינור נחמיה: זה מעניין, חלום היה הדימוי הראשון שעלה אצלי כשראיתי את העבודות, מפני שיש בציורים האלה מעין הזמנה לנסות ולגבש סיפור או דימוי. הציורים נותנים לי מקום וחופש לחקור: לחבר בין הצורות או לא לחבר ביניהן, לפרק אותן ולהרכיב. בתחילה חשתי שיש בציור איזה סיפור שאני צריכה לעקוב אחריו ואז הבנתי שזה אבוד ושזה לא מה שקורה. זאת הייתה תחושה דומה לניסיון לתפוס חלום, למשוך קצה חוט שהחלום מגיש לך ולנסות ללכת אחריו ולתפור ולפרום.
מפתה להיכנס לתוך הציורים של ישי ולנסות לחבר בין הצורות, אם כי יש גם כיף גדול רק ללכת אחריהן או ביניהן ולפעמים להיתפס על איזה משהו. בתוך כל הדבר הזה יש כמה מופעים ממש פתייניים. העין שלי קופצת כל הזמן לציור מתחם שהגענו אליו לראשונה [עמ׳ 29]. לא יודעת למה. אולי כי הוא ורוד, וזו סיבה מספקת. אני עוקבת אחרי הדימויים בשיטוט חופשי ופתאום ישנו מופע כזה של הסגול והצהוב שם שבולע אותי, ואני שואלת מה זה? החיפוש של ישי הכי בולט לי בציור אם היינו יכולים לתקשר [עמ׳ 33] - המחיקה, ההוספה, השכתוב. האסוציאציה הראשונה שעולה לי היא תהליך כתיבת תסריט. ההליכה קדימה ואחורה, מחיקה והוספה, ניסיונות אין ספור להתקדם ולטשטש עקבות, זה נורא ניכר פה.

מנחם גולדנברג: בציורים של ישי יש משהו כמעט אנטי-נרטיבי. כשאני מתבונן בהם, הדבר הראשון שאני רואה זה המון התרחשויות, כמו אירוע שאין בו כמעט דבר מארגן, חוץ מהפריים שמחזיק אותו. הקנבס הופך למעין ׳כיכר העיר׳ או מתחם ציבורי שמתחוללות בו חקירות מעניינות עם חומר ופעולות מגוונות שתורמות לאווירה האירועית הזאת. הציור הוא מפגש בין כל מיני דברים, שבזכות עצמם, מתוך המובחנות והאוטונומיה שלהם, מסתפקים בעצמם ונותנים את עצמם במלואם ללא צורך בהקשר. כך אפשר פתאום להבחין בקשרים שונים שנוצרים בתוך הציור, קשרים שאינם נרטיביים – דבר מוליך לדבר או דבר מאפשר לקפוץ לדבר אחר. הסימנים אינם מטאפורה או ייצוג של משהו חיצוני. במובן זה, יש בציורים זיקה חזקה למופשט, כי בסופו של דבר, הדרישה היא שהקו, הצבע, החומר והקומפוזיציה יחזירו לי משהו חושני. ואכן, הציורים של ישי מחזירים פידבק למבט, לתחושה ולסקרנות שלי. כצופה, אני לא נדרש לטכניקה, אני לא צריך היסטוריה ואין לי צורך בתנאים מוקדמים.

אלינור: כשאני מתבוננת בציורים של ישי אני חושבת על ג‘אז, אפילו פרי-ג‘אז. יש ביניהם זיקה במהות, בתנועה, בנוכחות. אני נכנסת לציורים באותו אופן שבו אני נכנסת אל הג‘אז – אל משהו מאוד אבסטרקטי שמסתיר מבעד לאלתור איזו חוקיות חמקמקה, ושיש בו הזמנה להשתתפות. גם הצורות הפתוחות הן הזמנה, ישי לא מרבה לסגור אותן.
מנחם: כשאת אומרת את זה, אני מבין למה את מתכוונת, הוא באמת אמן ג‘אז. זה מעורר את השאלה מה עומד בבסיס של הג‘אז וגם קיים בציור של ישי. אולי האילתור, הפראזה, החזרתיות. כמו בג׳אז, גם כאן, נראה שהוא בונה פראזה ומאלתר עליה. אבל במחשבה שנייה, אני לא בטוח שיש פה אילתור. אני חושב שהוא בודק, שהוא מהמר. על כל הקופה.

גלעד: דבר משותף נוסף שבולט בציורים הוא אופן הארגון של הצורות על הבד. בחלק גדול מהציורים, למשל, נראה שיש מבנה של גריד. הסימנים אינם מאורגנים בערמה מגובבת, להיפך, התחושה היא שיש על הקנבס מקום מובחן לכל מערכת צורנית. אך בעוד שבמודרניזם הגריד הוא דימוי העל, אם להתבסס על רעיון של התאורטיקנית רוזלינד קראוס (“Grids” in Octobre vol.9, 1979), הרי שישי משתמש בגריד באופן שקודם לרעיון המודרניסטי. הוא משתמש בו כעיקרון המארגן של מרחב הציור על הבד, כך שכל אחד מהאלמנטים מקבל מקום משלו. הגריד של ישי יוצר מעין ׳ארונית פלאות׳ מלאה במגירות, כשבכל מגרה מתקיים אירוע אחר, לעיתים אפילו בשפה ציורית שונה.

מנחם: לתחושתי, ישי ניגש לצייר כ'צייר', כלומר, עם הרבה יראת כבוד לציור. אבל כל העמדה הזאת היא פיקטיבית, הכול מדומיין. בסופו של דבר, 'צייר' ו'אמנות' הן אידיאות. ישי מגיע עם האותנטיות הזאת (ביחס לדמיוני) לציור, אך היא איננה מביאה לגילוי או לחשיפה, היא רק מביאה את המפגש עם האידיאות המדומיינות שלו. מכיוון שאני חושב שהכול בציור חסר היררכיה, הפעולה האותנטית היא רגע מדהים כי היא מפגישה אותי לא עם האדם אלא עם המחשבה שלו, כלומר, קודם עם המחשבה שמופיעה וגורמת לי להרגיש שותף, ורק אז עם האדם. זה ההישג הגדול של ישי, לטעמי. האותנטיות שלו כצייר מאפשרת לי, כצופה, להיות במגע עם הדברים האלה שמצוירים, עם רעיונות, מושגים, צורות, צבעים, קשרים וזיקות, ולבנות סיפורים משלי (כמעט בלי צורך בהיכרות עם האדם שמאחורי הציור).

גלעד: ארגון הציור של ישי מעורר תחושה של ציפה ושל חוסר משקל, כאילו יש מגנט מאחורי הציור שתופס את כל הצורות. זה קשור לדברים שמנחם אמר לגבי יראת כבוד לציור, היא ניכרת בצורות הפתוחות האלה. יש בהן רטט, ערפול, תחושה של תזוזה זהירה. ישי לא בא ומניח צורה באופן גס והחלטי, אלא מתוך חיפוש וטיפול זהיר - זאת יראת כבוד שאני רואה.
מאפיין נוסף, שחוזר בציורים של ישי לצד ארגון משטח הציור, הוא הפורמט הריבועי הגדול שלהם. חשוב לי לציין שהפורמט הזה מאפיין לא רק את העבודות בתערוכה אלא את כל עבודותיו מהשנתיים האחרונות. מעניין אתי לשמוע מה אתם חושבים על הפורמט הזה.

מנחם: אני מתייחס לפורמט הריבועי כהמשך של רעיון המגע עם האידיאה. מה שמאפיין את האידיאה זה שהיא איננה ספציפית, היא לא באמת בעולם, היא סכמתית. פורמט הריבועים מהדהד את הרעיון הזה. המצע הריבועי מובהק לכאורה, אך הוא בכל זאת בסיסי או סתמי – במובן שהוא ׳סתם׳ מאפשר לישי לצייר. מהבחינה הזאת, הריבוע הוא כביכול בחירה עצלנית, אבל הוא בעצם מתפקד כסכמה שלתוכה אתה יכול להביא את הפרשנויות שלך. אתה מתחיל לעבוד עם מה שהציור נותן לך, בלי הסחות דעת.

אלינור: אפשר לומר שהפורמט בסיסי או עצלני, אבל זה בדיוק מה שמאפשר את החופש. בריבוע יש משהו דמוקרטי באיזשהו אופן, אין בו היררכיה, וכתוצאה מכך מתאפשרים המעוף והתעוזה. יש בצורה הזאת משהו מאוד ניטרלי, צורה אחרת הייתה מושכת את תשומת הלב מהמתרחש על הבד עצמו.

גלעד: המצע הריבועי, בהקשר המודרניסטי שלו, מתנגד לנרטיב. אם חושבים על הפורמטים המקובלים בתולדות האמנות, אז מסגרת מלבנית אופקית מהדהדת אוטומטית ציורי נוף, וקנבס מלבני אנכי קשור בקשר הדוק לפורטרט ולגוף. התחושה ׳הבסיסית׳ הזאת שהפורמט הריבועי מעורר, מחזירה אותי דווקא לתצלום שעמו פתחתי את השיחה. הפורמט הריבועי בציורים של ישי מזכיר לי את הפריים האינסטגרמי שמכתיב לכל דימוי באשר הוא את צורתו ואת גודלו הסופיים. למעשה, כיום, בגלל החשיפה הבלתי פוסקת שלנו לדימויים דיגיטליים ברשתות, הריבוע נעשה ׳מסגרת העל׳ להעברת מידע ויזואלי שמארגנת וחותכת את הקומפוזיציה באופן כפייתי. ישי מאמץ את הפריים הריבועי, אך אינו נכנע לו, הוא בונה בגבולותיו קומפוזיציה ומנכס לעצמו את השליטה במרחב.

מה שמפעיל אותי זה הניסיון לחוות דברים שאי אפשר לחוות, כמו שהם מופיעים הרבה פעמים במדע בדיוני - איך אפשר ליצור משהו חדש? איך אפשר לברוא דבר מה שלא היה שם קודם? אני שואב השראה מהמרחב האורבני האקראי - ממחיקה של שפכטל על הקיר, מצבעוניות של כתם על ארון חשמל. הקונטרסט הזה בין הבלתי אפשרי ליומיומי מרתק אותי.
ישי חוג'סטה