במערה הזו לא מאירים לפידים. אור חיוור מוקרן על הקירות, מעלה מופע של צלליות. צלליות נשים, גופים על גבי גופים על גבי בדים המתוחים כנגד הקיר. עור עולה מתוך החושך. שכבות דקות נערמות במשיכות מכחול, נראות זו מבעד לזו, כאדמה שקפקפה. הגוף מתחלק ומשתבר, הדמויות זולגות זו אל זו, אך אף חלק לא מבקש להתחבר לכדי שלם ואף דמות לא מבקשת להיבדל מרעותה. כל הנשים המוקרנות אינן אלא אחת – מרב סודאי, הציירת עצמה.

תהליך העבודה על סדרה זו החל בתקופת הסגרים של מגפת הקורונה, שהביאה עמה מודעות חדשה לגבולות הגוף, למצביה השונים של הנפש ולאופנים הרבים שבהם חרדה מחלחלת. היא הביאה עמה גם המשגה חדשה של מגע וקודש חדש להתבודדות. בשביל סודאי, תקופה זו הייתה הזדמנות להתכנסות, לנסיגה פנימה, להאטה, לגילוי, להשתכנות במערה. מאז, היא מחשיכה את חלל הסטודיו ומקרינה על גבי הבדים צילומים של גופה במנחים שונים, שאותם היא מפרקת, מחברת ומכפילה עוד ועוד.

בכל עבודה נראות הדמויות כמי שנמצאות בתנועה מתמדת. הן הרגע שלפני, הן הרגע הזה וכל הרגעים שיכלו להיות. לפרקים מופיעה האומנית בעבודות כאם, ולפרקים כילדה, כאחות ואפילו מאהבת. בכל מופע שואלת האומנית שאלות על מקומה שלה בתור כל אחת מן הנשים. היא מברישה את שיערה, היא מלטפת, היא מניחה ראש בחיק. למעשה, בכל פעולה שלה טמון אופי כפול. היא מניחה את ראשה בחיקה שלה, היא עוטפת ונעטפת, היא מנחמת ומתנחמת, מענגת ומתענגת.

אינטימיות דואלית זו הופכת למרכז האטמוספירה של כל חלל שבו מוצבים הציורים. כאשר הם תלויים או שעונים זה על זה, הם מפעפעים זה אל זה ומכפילים עוד ועוד את הדמויות הכפולות גם כך וממשיכים את תנועת המטוטלת שבין חיפוש לחשיפה. באופן זה מתקבל רושם של דבר הנמצא תמיד בתהליך, תמיד בעיצומה של מלאכה אינסופית ושאינה שואפת לסוף, כמחול של זהויות.

נדמה כי עבור סודאי יהיה זה עונג גדול להמשיך את הסדרה הזו עד אין קץ – להישאר במערה, במרחב הביניים שבו שוכנים בשלום הדברים הבלתי גמורים, שבו אין שלם יותר מן המחולק ומן החלקי. להישאר בשאלות המבקשות לזהות את האני החמקמק, אך גם להותיר אותן פתוחות. כל שנותר לנו הוא להיענות להזדמנות להתארח – להיכנס ולהתכנס בזמננו, להתהפנט מאורו של המוקרן, מגיציו של גוף.