top of page

Sculpture Garden at the Spring of Salmacis

Artist:

Aug

2024

Northern gallery

Curator: Ido Cohen

PDF_file_icon.png
Aharon Adani, Eden Yona, Moran Lee Yakir, Shir Cohen, Ehud Pecker, Eldar Krainer, Ami Raviv, Ronen Raz

הנביעה של סלמקיס: גן הפסלים / עידו כהן

"לא ניסיתי ליצור אדם, אלא מקום אליו ניתן ללכת."
-ברברה הפוורת'

המיתולוגיה היוונית מספרת על הרמפרודיטוס יפה התואר, בנם של אפרודיטה והרמס, שנכנס לרחוץ בבריכה של הנימפה סַלְמֵקִיס. סלמקיס חשקה בו וניסתה לפתותו, אך הוא דחה את חיזוריה וליבה נשבר. בפרץ של זעם, כאב ותשוקה, זינקה סלמקיס על הרמפרודיטוס והתלפפה סביבו כנחש, כשהיא זועקת לשמים: "הוֹי, אֵלִים! אַל יָבוֹא נָא הַיּוֹם יְנַתְּקֵנוּ! בַּל נִפָרֵד לְעוֹלָם! חַבְּרוּנוּ, קְשְׁרוּנוּ לָנֶצַח!" תפילתה נענתה, וגופיהם התמזגו והפכו ליישות אחת אנדרוגנית: זכרית ונקבית. הרמפרודיטוס זעם וקילל את הנביעה, כך שכל הטובל בה יגזר עליו גורל זהה לשלו, והוא יאבד "מַחֲצִית זַכְרוּתוֹ." סלמקיס, מצדה, התאיינה לחלוטין: במעשה חסר השליטה שלה היא למעשה התאבדה על הרמפרודיטוס. השאיפה לאחדות ושלמות, לאולטימטיבי, הרגה אותה.

אובידיוס מתאר את הבריכה של סלמקיס לא כטבע פראי, אלא כגן מטופח: "זֶרֶם בָּהִיר וְשָׁקִוּף הוּא: אַגְמוֹן הַבְּצוֹת לֹא יִצְמַח שָׁם, אֵין בּוֹ אַצַת הָרְקָק, קְנֵי־סוּף לְעוֹלָם לֹא תִמְצָא בוֹ. זַכּוּ מִבְּדֹלַח מֵימָיו – וְאֶת שְׂפַת הָאֲגַם מִכָּל עֵבֶר עֵשֶׂב גָּבֹהַ עוֹטֵר וְתָמִיד רַעֲנָן וְיָרֹק הוּא." גם התחקות אחר מיקומם המקורי של פסלי הרמפרודיטוס מהתקופה הרומית מראה כי הם היו ממוקמים לרוב בגנים, או באיזורים במרחב הביתי המשקיפים על הגן או נמצאים על ספו. זאת משום שהגנים הרומיים עצמם נתפסו כמרחבים הרמפרודיטיים, פנימיים וחיצוניים, ממשיים ומיתיים שאיפשרו חציית גבולות מגדריים. התערוכה מדמיינת את גן התענוגות והאכזבות של סלמקיס כגן פסלים, או לחלופין, מדמיינת גן פסלים שטבל בנביעה המקוללת. הפסלים המאכלסים אותו אינם פיגורטיביים אך מאוד גופניים, לא מושלמים ולא מוכרעים. המפגש איתם מעורר, לפרקים אירוטי, אך יכול גם לתסכל.

בעבודותיו של עמי רביב, סימני זיעה, נוזלי גוף, גומחות ושקעים שמותיר הגוף מהווים נקודת מוצא רעיונית. פסלו המוצג בתערוכה נדמה כנישה לפסל בגן, או כפסל של טורסו. צורת השקערורית שבמרכזו היא מתאר גֵּווֹ של האמן, ששרטט אותו וגרע במפסלת. בפסל David’s Toyota Delight של רונן רז, העור העוטף את טסת הטויוטה חלק ומתוח. זהו אובייקט שצימח שיער ערווה ורוצה להישאר בשיאו, צעיר ונחשק לעד. הפסל, או איזורים בו, יכולים להתפרש כזכריים או נקביים, כגבריים או נשיים. פסליו של אהרון אדני מייצגים את החיבור העתיק בין ספורט, אירוטיקה ופיסול. בנעוריו אדני היה מתעמל קרקע ומכשירים, והטבעות היו חלק מהרפרטואר שלו, בפרט "תרגיל שמש" בו הגוף נע במעגלים רצופים מעל הטבעות. החום והאלסטיות של הטבעות מווסתים את הקור והקשיחות של השיש, שנפער בו דימוי אווירי-תעופתי. הפסל של עדן יונה הוא מחווה דאדאיסטית, חיבור קומי, כפוי ומאולץ התלוי בין עונג וכאב.

דמותו של הרמפרודיטוס השתרשה במסורת הפיסול הקלאסי בכמה מודלים. אחד מהם הוא "הרמפרודיטוס היָשֵׁן," אשר בשונה מהמודל הפרונטאלי לא חשף את טבעו האנדרוגני באופן מיידי. מצידו האחורי ניכר כי לדמות השוכבת שדיים, מותניים צרים, ישבן ויריכיים עגלגלים, ורק סיבוב סביב הפסל מגלה כי לדמות גם איבר מין זכרי. חוויית הריבוי ואי המוכרעות שמציע הפסל מגדילים את טווח ההשתהות מולו, בניסיון לקבוע אם הוא גבר או אשה, זכר או נקבה, אקטיבי או פסיבי. ב-1863 המשורר האנגלי סווינברן תיאר את המפגש שלו עם פסל "הרמפרודיטוס הישן" במוזיאון הלובר כחווייה אירוטית, הנעה בין תשוקה לייאוש ובין הנאה לתסכול.

בפיסול מופשט החוויה הזאת נעשית מעודנת ולעיתים פיוטית יותר, כמו בפסל הקרמי האוטואירוטי של מורן לי יקיר, הזולג ומשתפל על גבי הפודיום התומך בו, בצדו האחד נקב פעור, בצדו השני חוד שמוט. על אף שקפא בזמן הוא לוהט מחום, פועם מזרימה פנימית. פסלו של אהוד פקר משנות ה-70 מדגים את הנטייה של העין האנושית למפות גוף ואף מגדר גם על גבי פיסול המשתייך למסורת גיאומטרית מינימליסטית, שעל פניו ביקשה להתרחק לחלוטין מייצוג שכזה. התבליט של אלדר קריינר הוא עיבוד מחודש מפלסטיק לדימוי גרפיטי של לבבות המסובכים זה בזה, בניסיון "לקבע כאובייקט אמנותי את הארעיות של אהבות שמתחילות ומסתיימות." באמצעות גימור כמו-תעשייתי בספריי לצביעת רכבים, רותם קריינר את כוח הפיתוי של מוצרי צריכה לטובת ביטוי פואטי של כמיהה למגע וחום אנושי.

כמעט 2,000 שנה אחרי שנוצר המקור ההלניסטי של "הרמפרודיטוס הישן," חצה הדימוי ההרמפרודיטי גבול נוסף של סטריליות אמנותית, כאשר ב-1917 מרסל דושאן רכש משתנה בחנות אינסטלציה וביקש להציג אותה כיצירת אמנות תחת השם "מזרקה." גברית בפונקציונאליות שלה אך נשית בצורתה, ה"מזרקה" נשאה אופי הרמפרודיטי מובהק. על-ידי כך, וכן משום העובדה שמשתנות ציבוריות היו אתרים מועדפים למפגשים מיניים בין גברים באותן שנים, קשר דושאן בין יצירה אוונגארדית למיניות קווירית. ה"מזרקה" בגן הפסלים של סלמקיס היא פסלה המבריק בניקיונו של שיר כהן, העשוי מחומרים מעולם עיצוב חדרי האמבטיה ומזמין תהייה על מבנה הצנרת הפנימית שלו. עבודה אחרת של דושאן – ציורי מטחנת השוקולד – עולה בזיכרון נוכח עבודה נוספת של רונן רז, העשויה מכפפות עור ישנות, מתוחות, שלא לומר מרוחות, על גבי מסגרת ישנה. המרקם השוקולדי והגומחה במרכז העבודה מעלים מחשבות על אוננות וסיפוק עצמי, הדבר אותו ייצגה מטחנת השוקולד עבור דושאן.

דרך אסטרטגיות של הפשטה, הלחמה, עמימות והסוואה, הפסלים השוכנים ב"גן הפסלים בנביעה של סלמקיס" מגלמים גם את היופי והמלנכוליה שבקיום הקווירי, ופתוחים למגוון רחב של הזדהויות, שהייצוג הגופני הישיר לא יכול לאפשר.

Sculpture Garden at the Spring of Salmacis / Ido Cohen

“I wasn’t making a human being; I was making a place where you can go.”
- Barbara Hepworth

Greek mythology tells how the handsome Hermaphroditus, son of Aphrodite and Hermes, came to bathe in a spring inhabited by the nymph Salmacis. Salmacis desired and attempted to seduce him, but he rejected her advances and broke her heart. In a fit of rage, pain and passion, Salmacis leapt onto Hermaphroditus, coiled herself around him like a snake and called out to the heavens: “Grant this, you gods, that no day comes to part me from him, or him from me.” Her prayers were answered, and the two merged to become a single androgynous entity, both male and female. The raging Hermaphroditus cursed the spring, so that anyone who bathed in it would suffer the same fate and “leave half a man”. On her part, Salmacis lost herself completely: Her wild abandon caused her to effectively kill herself through Hermaphroditus. The desire to become an ultimate, unified whole became her undoing.

Ovid’s words describe Salmacis’ spring not as untamed wilderness, but rather a well-tended garden: “There were no marsh reeds round it, no sterile sedge, no spikes of rushes: it is crystal liquid. The edges of the pool are bordered by fresh turf, and the grass is always green.” Similarly, it appears that ancient Roman statues of Hermaphroditus were often placed within gardens, on their threshold or within view of them – an indication of the Roman view that gardens themselves were hermaphroditic spaces, both internal and external, real and mythical, full of gender ambiguity.

This exhibition reimagines Salmacis’ fountain of pleasure and despondence as a sculpture garden – or, conversely, envisions a sculpture garden that has been bathed in Salmacis’ cursed waters. Though the exhibited sculptures are not figurative, they are very physical; They are imperfect and ambiguous. Encountering them may be arousing– perhaps even erotic – and at times, frustrating.

Ami Raviv’s work begins, conceptually, with the marks left behind by the body: Sweat stains, bodily fluids, dips and indentations. The work he exhibits here is reminiscent of an empty garden niche, or a torso statue. At its center is an impression of the artist’s back which has been drawn and chiseled away. Ronen Raz’s David’s Toyota Delight features a Toyota hubcap engulfed in smooth, taut skin – it is an object that has grown pubic hair and yearns to remain in its prime, young and desirable forever. The sculpture, or parts of it, may be viewed as male or female, masculine or feminine. Aharon Adani’s works represent the ancient link between sports, erotica and sculpture. In his younger days, Adani was a gymnast who often performed on rings, including by whipping around them in continuous circles. The warmth and elasticity of the rings stand in contrast to the rigid coldness of the marble, which features an image of soaring lightness. Eden Yona’s sculpture is a Dada-esque tribute, a comical, forced juxtaposition between pleasure and pain.

There were several models for the depiction of Hermaphroditus in classical sculpture. One was the “Sleeping Hermaphroditus”, which unlike the front-facing model, did not reveal the subject’s androgynous nature right away. From behind, the prone figure appears to have breasts, narrow hips and rounded buttocks and thighs; the viewer must walk around the sculpture to discover it also has male genitalia. This experience of ambiguity and multiplicity offered by the sculpture causes audiences to linger before it, attempting to determine whether the reclining figure is a man or a woman, male or female, active or passive. In 1863, the English poet Swinburne described his encounter with the Louvre’s “Sleeping Hermaphroditus” sculpture as an erotic experience oscillating between passion and despair, pleasure and frustration.

In abstract sculpture, this experience becomes subtler, and perhaps more poetic. It certainly does in the case of Moran Lee Yakir’s autoerotic sculpture, which slopes and drips over its supporting podium. Punctured by a gaping hole on one end and featuring a drooping head on the other, it appears to be frozen in time and yet white-hot, throbbing with an inner pulse. Ehud Pecker’s work from the 1970s exemplifies the human eye’s tendency to map a body and even a gender onto the most minimalist, geometric of sculptures, no matter how hard the genre sought to avoid such representation. Eldar Krainer’s relief is a plastic reimagining of a graffitied image of intertwined hearts, an attempt to “craft an artistic object from the transitory nature of new and dying loves”. Using car paint to create an industrial-like finish, Krainer employs the allure of consumer products to express a poetic longing for human warmth and connection.

Almost 2,000 years after the creation of the classic “Sleeping Hermaphroditus” sculpture, the image of Hermaphroditus crossed another boundary of artistic sterility when Marcel Duchamp purchased a urinal in 1917 and declared it was an artwork titled “Fountain”. Functionally male but visually female, the Fountain was inherently hermaphroditic. This, along with the frequent use of public urinals as a site for sexual encounters between men in those days, helped Duchamp draw a link between avant-garde art and queer sexuality. In the garden of Salmacis, Duchamp’s Fountain is represented by Shir Cohen’s gleaming-white sculpture, whose materials were lifted from the world of bathroom design and which invites speculation as to the plumbing hidden within. A different Duchamp work – the Chocolate Grinder paintings – comes to mind when viewing another work by Ronen Raz, one which is made up of old leather gloves that have been stretched, or smeared, across an old frame. The chocolate-like texture and the indent at the center of the work evoke the act of masturbation and self-pleasure, which is what the Chocolate Grinder signified for Duchamp himself.

Abstraction, fusion, ambiguity and obfuscation are the tools employed by the works in The Sculpture Garden at the Spring of Salmacis to embody the beauty and melancholy of queer existence. Through them they open up a wide range of identifications, which are rarely permitted by straightforward physical depictions of the body.

bottom of page