כשכתבתי על הקיר הוא היה קשה כמו אדמה. ואז התחלתי לצייר, והבד כיסה את האדמה כמו שמיים ואני ציירתי את האדמה מן השמיים, על השמיים. וכל אותה עת לא כתבתי על הקיר. וציורים שתליתי הלכו וכיסו את הקיר. וכתובות שכתבתי על הקיר הלכו וגילו: קיר. עד שחדלתי מן הכתיבה והקיר התכסה כולו. אלא שכתובת אחת שלא השלמתי היתה הולכת ומחלחלת בין הציורים ומגלה: קיר. והציורים דובבו את הקיר להשיב והניבו את הארץ צבעים-צבעים, עד שנעלם הקיר מתחת תשובתם, והארץ נכרכה בכסות של צבע. והמכחול הולך ומפריח את הקיר, והאדמה מדשיאה לגוֹנֵי-גוונים, וכתובת אחרונה זוכרת: קיר. והיתה אותה כתובת מתגלגלת בין הציורים ומלקטת רווחים לבנים, טפח אחר טפח, עמוד לעמוד. ומזִקְנת העמודים הלבנים, ומעמידת הלבֵנים הקשות, ומן החשכה ומן הזמן נזכרת האדמה מן הדפים. אני פותחת ורואה בשחור ולבן: נקיקים ונביעות ועזובה. וכבר מרעיד המכחול על אצבעותיי וכל הצבעים תוססים בשפופרותיהם והבד נמתח לכסות על הכל בשמיים. ובתוך השמיים האדמה כבר נשברת בחקירת הצבע והקיר מתוודה משיחות-משיחות, כי הבד מְעָלֶה את הארץ כולה, ואין קיר. אני קושרת את ידיי מאחורי גבי ומחכה. מעט מעט נקלפים הבדים מן האדמה, תחבושות מעל פצע. אני מסבה את גבי למראה ומחכה. ומגבי, אינני רואה, הארץ פוקעת מן השמים שצרו לה עיניי. השמים נסוגים מעליה כים, ציור שנגול מן הקיר. והארץ קוראת: שונָה אות באות, מונָה עצמות לווייתן. והארץ כולה אומרת, ומחלקת עצמה לבֵנים-לבֵנים - כתובת אחת שלא השלמתי, קיר אחד שנמשך מן הכתב - אינני רואה, אני תולה קירות על הציורים. האדמה חורצת עצמה לאין-קץ, וכל הציורים לא יכסו, וכל היופי לא ישחד: הארץ מתענה על חודו של צבע אחד, פורטת שעה אחת לתאונות של אור וצל, מקיזה את יומה לנחלים של חושך. הארץ מחלקת עצמה לשבטים שלא יקומו, מצווה נחלות לצבעים שלא תדע. וכל האדמה קיר, והציורים שנקרעו מעל הקיר כמו שמיים שיירו טורי משבצות דֵהות, חלונות-חלונות. ובעדם - אני רואה - קיר. מגבי אני רואה, בידיים קשורות אני כותבת: קיר. ורק האדמה שומעת: שא.