בתערוכת היחיד שלו בגלריה מאיה חושף בועז ברקני תהליך שהחל לפני שנתיים, המחולק לשתי סדרות או מהלכים ציוריים: "חנות הצבים האחרונה, סיפורים על הטבע" ו"להתרגל לחבר החדש". עבודותיו של ברקני מתאפיינות בצבעוניות אחידה בעלת שכבות אינטנסיביות של צבע ובבדיקה קפדנית של גבולות הציור המופשט. ברקני בוחן עד כמה אפשר לשהות אל מול אמת אחת, אשר בשבילו אמת זו הינה סיפורו שלו אל מול הציור המופשט. הציורים בתערוכה דומים בגודלם, במנעד צבעיהם ובתנועות המכחול, כאשר אלמנט הזמן מתבטא בשכבתיות הצבע שנוצרה ע"י עבודה אינטנסיבית במשך חודשים רבים. בתערוכה זו נפתח ברקני לאלמנטים חדשים מהם הוא יוצא לבדוק מגוון תפיסות פיגורטיביות שונות, כאלו שלא מאפילות זו על זו, אלא מתוספות למבנה הציור אותו משכלל הוא כבר שנים.

בסדרה ​חנות הצבים האחרונה, סיפורים על טבע ​שואב ברקני השראה מעולמות הטבע והאקולוגיה ובונה סביבה מונוכרומטית בא הוא חורש צורות לתוך נוף בעזרת צבע וחושף דימויים אותם הוא שואל ממסורות ארוכות של ייצוגי עולם טבע קדמון דרכם הוא מתמודד עם נושאים כמו הרס הטבע והכחדה. הדימויים מאזכרים ציורי מערות, בחלקם נראים ארנבים, ציפורים, צבים ועוד דמויות של חיות המצוירות כייצוג ראשוני אך מורכב של עולם החי. דמויים אלה נעים בין רגעים שלווים כמו מעוף ציפור כמעט ילדי, לבין עבודות אינטנסיביות יותר מלאות בתנועה הלוקחות את הצופה למסע בעולם פרימיטיבי קדום. לצידם תלויות עבודות מעוטרות צורות מאורכות על רקע נוף מופשט. אותן צורות מופיעות כסימנים המתייחסים לקנה המידה של גוף האדם; אמות וידיים מופיעות בכמה ציורים כמו בציורי קיר קדמוניים.

בסדרה השניה בתערוכה ​להתרגל לחבר חדש​ דמות הקוף מופיעה בפעם הראשונה בציורו של ברקני. הדימוי הוא הנפשה של דמות, מעין יצור כלאיים של קוף ופורטרט עצמי, בדימוי הקוף מנכיח ברקני את ייצוג הזהות הקווירית כאנדרדוג, הדימוי נוגע לעולמות של דיוקנאות גזעניים ואנימציה אך גם לתיאטרון. הראשים המרחפים בין צורות נוף אלכסוני מופשט מאזכרים מסכות מעולם תיאטרון הקבוקי, אחד מסגנונות התיאטרון המסורתי היפני, אשר עניינו של ברקני בתיאטרון זה נובע מהנזילות המגדרית המאפיינת אותו )גברים המשחקים תפקידי נשים( אך גם מהחיבור העדין לטבע המודגש ביתר שאת בתרבות היפנית. שלוש עבודות בסדרה מתארות גוף אנושי שלם; באחת גבר וסביבו חיות ובשתי עבודות נוספות נראות דמויות גבריות עירומות מפותלות בריקוד עדין. באחת נראים צבים קטנים צפים בין הדמויות ובשניה נראים רק זוג לבדו הממלא את כל שטח הציור בנוכחות פגיעה ושברירית.

דרך המעבר למתודה פיגורטיביות ברקני בודק את דרכי תיאור העולם כמספר יודע כל הבונה עולמות קונקרטים. הוא תוחם גבולות ומשהה את אקט שיתוף חווית החיפוש, שהוא מהות ציוריו המופשטים. המציאות אותה בנה ברקני דרך העבודות נותנת לצופה סימון או אזכור לעולם טבע קדום שהולך ונעלם אך גם נותן לצופה גרסה של אדם המחובר יותר לטבע סביבו אך גם לטבעו שלו.