דרך זו לפרק את הצורה התואמת את הזהה כדי להציג את העצמי כאחר, פירושה למשמע או להיות בעלת משמעות".
עמנואל לוינס
בקיר אמן מציג גיא לוי קומץ עבודות מהתקופה האחרונה.
בשתי העבודות המוצגות, שהן חלק מתהליך בחינה והתפתחות, מבקש לבחון מחדש מספר שפות ציוריות בו-זמנית: נושא, צורה, צבע, קומפוזיציה, תוך כדי הרכבה מחדש של כל אלה לכדי יציקת משמעות אחרת, חדשה.
בציור "המתרחצות" מקיים לוי דיאלוג עם פיקאסו, ומבקש לבחון את הרמון הנשים בפלטת צבעים מצומצמת, בניגוד לצבעוניות העזה שמתגלה ברוב ציוריו, תוך התייחסות לתקופה הכחולה של פיקאסו. הנשים הערומות בכחול, מתוארות ב"פוזות" דרמטיות-תיאטרליות, כמעט יוצאות מה"פריים" של היצירה, ברקע ובשילוב וילון כמסך אשר מתואר בדיגמיות. כל אלה מתוארים במעין משחק של הסתרה וגילוי, שבירה ובנייה מחדש ע"י שילוב של אור וצל דרמטיים במרחב שאינו מוגדר, שבו החפץ הבולט והברור המצוי במרחב הוא הכד – וכל אלה מתוארים בצבע הכחול - שבניגוד לפיקאסו מסמל לאמן את המרחב הים-תיכוני העכשווי; ראוי גם לציין שנשים מזרחיות נושאות כד, תוארו באמנות הישראלית בעיניים קולוניאליסטיות כמושא של האישה האקזוטית, האחרת והסקסית.
בציור "הולדת עפרה" מנכס לעצמו לוי את ציורו של בוטיצ'לי (הולדת ונוס – 6-1485 (אלא שבמקום הולדת ונוס שעולה משצף הגלים, מתוארת דמות אישה שמסמלת את האישה המזרחית בהשראת הזמרת עפרה חזה, העומדת על שטיח, כששתי נשים-נימפות מלוות אותה משל מכתירות אותה כ"אלת המוזיקה"; הנימפה מימין, השחורה, מבקשת לעטוף את גופה של הזמרת במעיל פרווה מנומר כמסמל את דמות "הפרחה" - מחווה לשיר הפרחה למילותיו של אסי דיין (פרחה, באותם ימים, כינוי גנאי בסלנג הישראלי לתיאור אישה המונית וזולה ומשמש לתיאור משפיל של נשים מזרחיות), והנימפה משמאל הלבנה, מגישה לה פרחים גם היא כמחווה לשירה, יחד איתם, בציור, קיימים איזכורים ומחוות לשיריה של חזה.
המשמעות מתהפכת ולוי משגיב ומאדיר את דמותה של המזרחית שנולדת מחדש ואינה נלעגת עוד; ונוס מתגלמת בדמותה של חזה, האמן מכתיר אותה ל"אלת המוזיקה" בלווי המכתירות – השחורה והלבנה; הפעולה של לוי מהדהדת את מעשה הפעולה של הצייר אדוארד מאנה, בציור "אולימפיה" (1863 (שבה
הציג את האישה ששוכבתצ בתנוחה קלאסית, ששאובה מעבודתו של טיציאן "ונוס מאורבינו" (1538( אלא שכהתרסה מאנה הציג את האלה כקורטיזנה, ואת האישה השחורה כמגישת הפרחים כנראה מאחד המחזרים שלה; הפער בין העבודות יצר אי-נוחות אצל הצופים.

האפרודיטה החדשה בדמותה של חזה - זכתה להכרה בינלאומית בזכות שירת נשים תימנית אוטנטית בשילוב עם מקצבי פופ עכשוויים; זוהי גם השתקפות של פני האמן, של "האחר" במרחב האמנות ותוך כדי כך בוחן את זהותו כיוצר באמנות הישראלית העכשוויות, בונה מחדש את הנרטיב לתוך המרחב המקומי; מכוון מחדש את מיתריו מבקר ומתריס ממש כשם שמאנה התריס עם אולימפיה;
בעבודותיו מצליח ליצוק משמעות חדשה ומביא נרטיב של ה"אחר" לתוך מרחב הפעולה של האמנות הישראלית העכשווית.
אביבה שי-נחום