כמו בעיר הסמויה מעין, המתגלה לנו כמישורים, שנצברו על קבי דמיונו של איטאלו קאלווינו, משטחים-משטחים נערמים במרחב האמנותי של טלי בן בסט, מופיעים כחללים נטולי קווי מתאר או שימוש ייעודי. המשטחים, לעִתים חופפים ולעִתים מופיעים כמישורים בהסטה, מעוגנים כולם ל"שלד מארגן" – קווים המנחים היגיון ותחום. השלד מארגן, אוסף את המשטחים, מהדק אותם יחדיו ועורם אותם לכדי מבנה רב-שכבתי, המופיע לפנינו כאחד. ובכל זאת נדמה, כי השכבות בציור מרצדות, אקסטטיות, ניטחות זו בזו כלוחות טקטוניים בין כותלי המסגרות הקונסטרוקטיביות.

יש בציורים גם איכות חמקמקה, תחושה מהתלת, שבמאמץ ובסבלנות ניתן לתפוס את המשטחים עומדים מלכת; כאילו הם מתמשמעים לקריאה המודרניסטית, המגיעה אליהם מאמצע המאה הקודמת ומן השלד המארגן – זה הרציונלי, התועלתני והקצוב. לשבריר שנייה נערמים המשטחים זה על גבי זה בהתאמה הרמונית, משטח מעל משטח, דופן לצד דופן, משלימים יחד נפחים וחללים.

לבד מהמשטחים, המבקשים להתארגן שוב ושוב, ישנו רכיב ארעי נוסף בציור: הבזקי האור, המופיעים בו כשכבות, הנכבות ונדלקות עם תנועת המשטחים. כמו הבוהק, התופס את פינת החלל עם עלות השחר, נע כחרמש לאורך היום, עד שלבסוף הוא משחרר את החלל עם רדת החשכה, גם משטחי אור נעים בין כותלי החלל הציורי, לופתים ומרפים, מופיעים ונכבים, מהבהבים לסירוגין בין משטחי הציור.
עבודותיה של טלי בן בסט חוברות יחד; מינואט של ציורים ורישומים, הנעים קדימה ואחורנית, וכמו בשדה בינארי – מהדהדים זה את זה בדיוק מופתי עד שמתבססת ביניהם תנועה הרמונית.

נדמה שהתערוכה מתארגנת כמו מופע מחשבתו של יאנוס, האל כפול-הפנים, המסמל את הדואליות שבקיום. מן הצד האחד נשלח אלינו מבטו המלומד, החודר של הגבר המבוגר, ומן הצד האחר מביט בסקרנות אל העתיד הגבר הצעיר. שני המבטים חולקים קורטקס אחד, אותו מקום שממנו בוקעת המחשבה, המקום שבו שוכן הרִיק או הכאוס הקדום, שממנו מתחיל הכול (כאוס, קרי – תוהו ובוהו, כשמו המקורי של האל יאנוס). כמו יאנוס, האוצר בחובו את הבו-זמניות, בן בסט דוגמת מתיק העבודות שלה את שני בעלי החזון המנוגדים – זה שחייו נשקפים לפניו וזה שחייו הולכים ומתרחקים ממנו – בחלל אחד. למעשה, יצירתה נדונה, כמו פניו המנוגדים של יאנוס, לחלוק את אותו הרִיק. מתח דרמטי שורר ברווח הנשמר בה, כאילו היא מנהלת משא ומתן על מקומה ועל תפקידה בשדה המשותף.

אך בניגוד למבטיו של האל, הפונים לכיוונים מנוגדים, כשם ששני קטבים זהים של מגנט ישאפו להתרחק זה מזה, דומה שהצמדים המנוגדים-משלימים של בן בסט הם דווקא קטבים הפוכים, השואפים לגעת זה בזה במבטם, כך שמתקיים ביניהם שדה רפלקטיבי.

בקריאה מעין זו, המופשט כמו נאסף אל תוך מבטה של האישה שבדיוקן, וכמבט ראי, מתארגן המופשט והופך עבורה למרחב המאפשר חופש – קונסטרוקציה תומכת וחזקה, היכולה לשאת אותה. מנגד, המופשט מביט בזוגתו כאילו היה חלל גמיש, רך ומשתנה, שהודות לתכונותיו המאזנות יכול לארגן את כל אי-הסדרים, שיישא אליו מבטה של האישה מבעד לרִיק.