טל ירושלמי: אנחנו נפגשות כשאת בעיצומה של העבודה על תערוכת היחיד שלך "משאלות הגיוניות". אולי מקום טוב להתחיל בו תהיה השאלה מה מניע אותך כשאת מתחילה ציור?
יערה אורן: המוטיבציה עולה תוך כדי עבודה והיא יכולה להיות שונה בכל פעם. אני סומכת על החומר ועל האירוע של הציור שיביא את "הדבר". אני לא מחכה לתובנה או להשראה, בתקווה שתוך כדי ציור "הדבר" יתגלה.
טל: יכול להיות שאם עשית ציור אחד שהוא ממש ריק, אז בציור הבא תרצי לשאול על זה איזו שאלה?
יערה: כן, למשל מה יקרה אם עכשיו הציור יהיה מאוד מלא. יש את הדבר הזה שנקרא ציור ועכשיו בואי נראה מה הוא יכול להיות. זה קורה בתוך איזה גבול, אני לא הולכת לכל מקום, אבל בכל פעם קיימת השאלה "איך הציור עדיין מחזיק? איך הוא עדיין עומד?" לפעמים אני עוברת דרך דברים קצת מהר מדי ואז אני אומרת לעצמי: רגע, היה שם משהו, למה לא התעכבתי קצת לחקור. למשל, עבודה קווית שהייתה נוכחת אצלי בציור בעבר ורציתי לחזור לזה, מין קווים עם השפופרת. או בדיקה של צורות עגולות לעומת קווים ישרים. שאלות מאוד קטנות כאלה, שמתניעות את הציור.
טל: לעיתים נראים בציור שלך חלקי דימויים, או דימוי שכוסה. מה היחס שלך לדימוי, מתי הוא נשאר ולמה הוא נעלם?
יערה: הרקע שלי הוא צילום, כלומר במקור אני מגיעה מעולם של דימויים, ונדיר שאין אצלי דימוי בכלל. השאיפה שלי היא שיהיו בציור רמזים לסיפור, למציאות, מבלי לייצר סיפור אחד. לרוב הציורים מתחילים ממופשט ותוך כדי העבודה נכנסים דימויים. לפעמים יש לי רעיון ראשוני ואז הציור מתחיל מדימוי, אבל אני כבר יודעת מניסיון שרוב הרעיונות סופם להיכשל. אז אני כבר ניגשת לציור עם ההבנה הזו.
טל: יש לך ציור שנקרא "שתילים", שממש יש בו חלקים של דמויות, יד למשל.
יערה: נכון, מדי פעם אני מנסה להכניס דמויות, וכמעט תמיד הן נמחקות החוצה. זה דבר שעוד לא פיצחתי את הנראות הציורית שלו. נדיר שהן נשארות שם עד הסוף. בציור הזה, הייתה מחשבה ראשונית על הורים וילד ישנים יחד ומעליהם מעין גינה וכל זה מתרחש בתוך שמיכת טלאים. חיי משפחה קטנים ואינטימיים. תוך כדי עבודה, הציור תפס כיוונים אחרים והסיפור השתנה ונהיה יותר מורבידי. הדמות מימין הפכה לעץ שממנו נופלים פירות זהובים. מתחתיה שוכבת דמות חנוטה שהתחילה כדמות שישנה במיטה ומכוסה בשמיכה ובתהליך הציור המיטה והשמיכה הפכו למין ארון קבורה. למעלה היו מצוירים שתילים וחשבתי על מעגל ששותל ומזין את עצמו. חשבתי על סיפור ישן על מרגל שעקבותיו נעלמו במצרים, ואז גילו את מקום הימצאו לפי גלעין תמר שהיה לו בכיס וממנו צמח עץ וכך ידעו איפה הוא קבור.
טל: אני מכירה את הסיפור הזה. למרגל קראו אבשלום, הוא היה חבר במחתרת ניל"י. הוא מוזכר בספר "שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר. קראתי את הספר הזה כמה פעמים כשהייתי ילדה.
יערה: חשבתי על הסיפור הזה, שיש בו אלמנט אגדי ומעגליות של משהו שנשתל וצומח מתוך משהו שנגמר ומת. דווקא את הילד בציור השארתי כמו שציירתי אותו מלכתחילה, ללא עיבוד.
טל: הדימויים בציור שלך מתקיימים לעיתים קרובות כנגטיב. כדימוי שנשאר, ולא כזה שצויר באופן אקטיבי. הרבה דברים מושארים מהשכבה מתחת, נגיד היד והצמחים וגם התינוק. הם לא מצוירים, הם מושארים. תוכלי לתאר את האופן שבו נוצרים הדימויים?
יערה: כן, אני כמעט לא מציירת דימויים באופן קלאסי. לרוב אני מתחילה ממשטחי צבע, עליהם אני בונה את קווי המתאר ואז הדימוי נבנה מהחוץ פנימה, דרך שכבות צבע שמתחילות לטפס על השכבה התחתונה ולכסות אותה וכך הדימוי בעצם מושאר, כפי שתיארת. התהליך מזכיר לי עבודה של פַּסָל, שחושף את הדימוי מתוך גוש חומר על ידי גריעה או הוספה.
טל: שמתי לב שאין לך שום עניין בנפח או בתלת ממד בציור. זה מעניין, כי בסופו של דבר אלה דברים שנמצאים בבסיס הציור. כשלמדתי ציור רציתי שדברים יראו אמיתיים, שדלי יראה כמו דלי. איך והאם דילגת על השלב הזה?
יערה: כנערה שאפתי לצייר יותר ריאליסטי, אבל המוטיבציה שמפעילה אותי היום כבר כל כך התרחקה משם, שאני אפילו לא שמה לב שזה לא מעסיק אותי. מעניינים אותי פני השטח, הצבע, התנועה. יש אצלי מישורים, קדימה–אחורה, שנוצרים לרוב ממפגש של צבע שקוף עם צבע אטום.
טל: זה דומה ליצירת תלת ממד בימי הביניים. יש דמויות שנמצאות מקדימה ומאחורה ומסתירות אחת את השנייה, אבל זה לא מתוך ניסיון ליצור נפח.
יערה: כן, זו לא שאיפה לייצר אשליית חלל או מרחב. מה שבא אחורה או קדימה לא בהכרח מייצר איזה היגיון.
טל: יש ציירים שמלווים אותך כשאת עובדת?
יערה: ריצ'רד דיבנקורן הוא צייר שמלווה אותי לאורך השנים ואני מוצאת את עצמי חוזרת אליו. הוא גם פיגורטיבי וגם מופשט והצליח לקיים את שני העולמות האלה אחד לצד השני בשלום. הציור שלו מאוד עשיר ולצד זה מאוד פשוט. אלו תכונות שאני אוהבת. היו שנים שהראש שלי דיבר עם הרבה אמנים. בשנים האחרונות זה הולך ופוחת. נשארתי עם עצמי ועם מה שאספתי עד עכשיו.
טל: אני מזדהה עם התחושה הזו. גם אני מרגישה שבזמן האחרון אני פחות מסתכלת על אמנים אחרים והם פחות משפיעים על העבודה שלי. הציור מתכנס פנימה, נהיה מעין מנגנון פנימי שמייצר את הדבר. אבל ברגעים מסוימים אני מרגישה שזה תוקע אותי.
יערה: כן, אין לאן ללכת. אין את מי לשאול רגע שאלה.
טל: כן, ואז אני מרגישה שאני כן פונה החוצה, גם בשביל דימוי. זו שאלה עד כמה אנחנו יכולים להיות כמו משק אוטרקי. זו שאלה שאני שואלת את עצמי, מה מזין אותנו בסופו של דבר.
יערה: אני מרגישה שבשנים האחרונות העולמות שלי מאוד קטנים והצמצום הזה משפיע על העבודות שלי. אני מתקיימת באופן כמעט בלעדי בין הבית לסטודיו ובאופן טבעי הדימויים מעולם הילדים והבית זולגים אל תוך הציור. אני נמצאת בשלב בחיים שהחוץ רחוק ממני והאנרגיות שלי מופנות ברובן לילדים. הדבר הזה מאוד הגיוני אבל הוא גם מאוד מקשה על פעולת הציור. ציור קשור לזמן, לבהייה, השתהות. הוא צריך את המבט פנימה וגם את תשומת הלב והקשב החוצה. כרגע אני מנסה לפעול בלי הדברים האלה, על משאבים שמגיעים מתוך המקום הצר של הבית והסטודיו. זו שאלה מתי המאגרים האלה יתרוקנו.
טל: בציורים שלך מופיעות לפעמים מילים, אותיות, או חלקי מילים. מה הן מסמלות? מאיפה הן מגיעות?
יערה: אני אוהבת לשחק עם טקסט. לפעמים אני חושבת עליו פשוט כחומר, כעוד משהו צורני. התערוכה הקודמת שלי ב"עלמא טרקלין אמנות" הייתה סביב ציורים עם שמות של אנשים. בחלק מהציורים השם היה ממש כתוב בציור, בחלק הציור מחק את השם וחלק מהציורים קיבלו שם רק בסוף. השמות הנכיחו את זה שהציורים האלה הם מעין שיחות עם אמנים או קולגות, עם ההשפעות שלהם. שזה ציור שמדבר עם לאה ניקל או עם פיקאסו דרך הטקסט.
טל: יש מאמר מאוד יפה של רולאן בארת על סיי טוומבלי בשם "חוכמת האמנות" שמדבר בדיוק על זה. לטוומבלי יש כל מיני ציורים שהוא נתן להם שמות של מקומות, נגיד באיטליה, והציור כמובן מופשט אבל משהו בזיכרון המקום הזה עובר. הוא מדבר על הקשר בין השם, שהוא קונקרטי, לבין ציור שהוא מופשט.
יערה: אני משתדלת לתת לעבודות שם, ותמיד זו שאלה איך לקרוא לציור באופן שיישאר מספיק פתוח. עם השמות של האנשים והאמנים זאת הייתה דרך נחמדה לשחק עם זה.
טל: יש ציורים שקוראים להם לאה ניקל?
יערה: אין אף ציור שקוראים לו לאה ניקל. יש "לאה", "לאה באוגוסט", "לאה במטבח". הרבה פעמים הרגשתי שהציורים הכתומים הם הציורים של לאה, היא כתום מבחינתי.
טל: איך את יודעת לומר מתי ציור גמור?
יערה: בסוף זו הרגשה. יש יותר סימנים מתי ציור לא גמור. יכול להציק לי איך הצבע מונח או איך הוא פוגש צבע אחר. אני מרגישה שבאיזה אופן, הרבה מהציור שלי קורה במקומות האלה, באיכות הכתם. לפעמים יש בציור אפקטים ציוריים יפים, אבל הם לא מתחברים. קורה לא מעט שציור יושב אצלי הרבה זמן עד שאני מצליחה לשחרר את מה שאולי יפה, אבל לא בהכרח עובד, לטובת מה שהציור צריך.
למשל הציור הזה ("אדמה אדומה, שתיל") נתקע בכל פעם בשלב אחר ולא ברור אם הוא גמור. זה הציור הראשון שהתחלתי אחרי ה־7 לאוקטובר. הוא נמצא פה מעל שנה, והוא עדיין לא גמור. אני חוזרת אליו כל כמה זמן ומשנה אותו ועובדת עליו.
טל: כשאני מסתכלת על הציור הזה אני לא מבינה מה לא גמור בו, אבל אני מבינה שיש בו משהו שלא מניח את דעתך. מה לא מניח את דעתך?
יערה: בהתחלה כולו היה פשוט אדום והרגשתי שהוא לא מחזיק, שאין מספיק בשר. ואז הכנסתי את הכדים והפירות, שאלו דימויים שקיימים אצלי בציורים, אבל פתאום הם נראו לא שייכים. הרגשתי שהלכתי לפתרונות שלי מפעם, שלא באמת הבאתי משהו חדש.
בשלב מתקדם יותר הכנסתי את הצמח עם השורשים. היה לי בראש דימוי של צמח שמשרישים בכלי עם מים. אני לא בטוחה שאני מרוצה מהאופן שהשורשים מצוירים, אבל זה מביא משהו שהוא אחר וחדש לציור שלי, אז אני אוהבת את זה, למרות חוסר השלמות. אני אוהבת שהצמח מציץ מעל המים. כנראה שאם זה היה קורה בשלב יותר מוקדם של הציור אז זה היה רעיון שהולך ומשתבש ומתכסה בשכבות, אבל בגלל שהוא נוסף בשלב מאוחר הוא נשאר ומאפשר לכל השאר להתקיים.
__________
* טל ירושלמי היא ציירת בוגרת התואר השני בבצלאל. ציוריה שואבים השראה מארכיאולוגיה, צמחייה, בעלי חיים ונוף ישראל ומציגים מאבק מתמיד בין האשליה, שעומדת בבסיסו של ציור פיגורטיבי, לבין הניסיון המתמשך לחשוף ולפרק אותה.
Comments